שרה יוכבד ריגלר
שבוע לפני ראש השנה התקשרה אליי חברתי בתיה. ״היום יום השנה השנים עשר לעלייה שלנו״, אמרה, ״ואני מתקשרת להודות לך על מרק הירקות הביתי ועל עוגיות השוקולד צ׳יפס מקמח מלא״.
״איזה מרק ירקות? אילו עוגיות שוקולד?״ לא היה לי מושג על מה היא מדברת. כלל לא שלחתי לה אוכל.
״את לא זוכרת? ביום שהגענו לישראל הזמנת אותנו לארוחת 'ברוכים הבאים הביתה'. הכנת לנו מרק ירקות, לחם מקמח מלא עם עשבי תיבול במכונת הלחם שלך, את ממרח הטחינה והמיסו המיוחד שלך, ואפית עוגיות שוקולד צ׳יפס מקמח מלא. תמיד אהיה אסירת תודה על קבלת הפנים החמה שלך״.
זכרתי במעורפל שהזמנתי אותם, אבל לא זכרתי כלל את התפריט. נדהמתי שאחרי שתים עשרה שנה נשארו בזיכרונו של מישהו אותן עוגיות שוקולד צ׳יפס מקמח מלא.
הנחתי את השפופרת וחשתי פחד. היה זה שבוע לפני ראש השנה, הנקרא גם ״יום הזיכרון״. אם חברתי בתיה, בת תמותה רגילה, זכרה לפרטי פרטים מה בישלתי לפני שתים עשרה שנה, עד כמה בפירוט זוכר הקב״ה את מה שעשיתי לפני שתים עשרה שנה, לפני שנים עשר שבועות ולפני שנים עשר ימים!
הרב צבי מאיר זילברברג אומר שהטעות הגדולה ביותר שלנו היא שאנו ממעיטים בחשיבותם העצומה של מעשינו, הרעים והטובים כאחד.
כשמישהו מודה לכם על טובה ואתם משיבים ״זה שום דבר״, אתם מחזקים תפיסה שגויה של המציאות. שום מעשה, קטן ככל שיהיה, אינו חסר חשיבות. האדם שלפניכם בתור במרכול הפיל מטבע, והתכופפתם והרמתם אותו? ראיתם מכר במעלית, חייכתם ואמרתם ״יום טוב!״ כשיצאתם? הקדשתם חמש דקות ועשרים קופיקות להכנת נרות שבת ולהדלקתם? ההשפעה הרוחנית של כל המעשים האלה אינסופית ונצחית. אין מעשים חסרי חשיבות; יש רק הבנה לא מספקת של השפעתו של כל מעשה.
שכר ועונש
אחד משלושה עשר עיקרי האמונה שניסח הרמב״ם הוא האמונה בשכר ועונש. אבל איזה שכר ואיזה עונש?
היהדות מלמדת שהשכר והעונש ניתנים בעיקר לא בעולם הגשמי המוגבל הזה, אלא בעולם הרוחני האינסופי, הנצחי והטהור שאליו נכנסת הנשמה לאחר מות הגוף. לתת שכר חומרי על ניצחון רוחני, וכל בחירה בטוב היא הישג רוחני, דומה למתן פרס לחייל שסיכן את חייו והציל גדוד שלם: מאה מנות גלידה חינם. השכר צריך להתאים למעשה שעליו הוא ניתן. לכן מעשה טוב, כלומר התאמה לרצון ה׳, או במילים אחרות קיום מצווה, יכול לזכות רק בשכר רוחני. כל דימוי של גן עדן הדומה למלונות יוקרה או להרמונות הנשים שבעולם החומרי הזה שגוי מיסודו.
המקובל הגדול בן המאה השמונה עשרה, רבי משה חיים לוצאטו, מסביר את טבע השכר והעונש:
״החכמה העליונה קבעה שכל מעשה של קיום מצוות יקרב את האדם לה׳ במידה מסוימת. אז מקבל האדם את אורו בהתאם למידת הקרבה הזאת, ומידת השלמות הנובעת מן ההתקדשות נעשית לחלק בלתי נפרד ממנו.
״בחטא מתרחש ההפך הגמור. כל מעשה חטא מרחיק את האדם מה׳ במידה המתאימה לו. כך הוא מתרחק מאורו במידה מסוימת, ונוצר הסתר. בעקבות ההסתר הזה נעשית מידה מסוימת של חיסרון לחלק בלתי נפרד מן האדם״. [״דרך ה׳״]
במילים אחרות, ההשפעה הבלתי נמנעת של כל מעשה, טוב או רע, היא לקרב את הנשמה לה׳ או להרחיקה ממנו. בעקבות זאת האדם שעשה את המעשה נעשה שלם יותר או חסר יותר. הדבר נוגע לכל מעשה, דיבור ומחשבה. אין מעשה ניטרלי. כל מה שאנו עושים, אומרים או חושבים מקרב אותנו לה׳ ולשלמותנו, או מרחיק אותנו מהם.
בילדותנו לימדו אותנו ש״הכול נכתב בספר״. בבגרותנו למדנו שהאמת היא שהכול נכתב בנשמתנו שלנו. אני תוצר של מכלול מעשיי, דבריי ומחשבותיי. לעוגיות שאפיתי למשפחת בתיה, או ליתר דיוק למעשה החסד של קבלת שכנים חדשים, יש חשיבות נצחית, משום שהנשמה נצחית. יותר מן האמירה ״אתה מה שאתה אוכל״, אתה מה שאתה עושה.
הרב אליהו דסלר מתאר את האושר שבקרבת ה׳, הניתן כשכר בעולם הבא. הוא כותב:
״נאסוף את שעות ודקות ההנאה והעונג הפזורות לאורך חיים שלמים ונרכז אותן בדקה אחת. כעת נאסוף את כל שעות ההנאה שחוו כל חבריו ומכריו של אדם לאורך חייהם, ונדמיין שאפשר לרכז גם אותן באותה דקה״.
הרב דסלר ממשיך ומכניס לדקה הזאת את כל השמחה שחוו כל אנשי העיר, אחר כך המדינה, אחר כך העולם כולו במשך חיי דור אחד, ולבסוף ״את כל האושר שחוו כל דורות בני האדם מתחילת הבריאה ועד סוף כל הזמנים״. אבל אפילו ריכוז כזה של שמחה, הוא מסביר תוך ציטוט מפרקי אבות, אינו משתווה ל״שכר הקטן ביותר על המצווה הקטנה ביותר שאפשר להעלות על הדעת״.
מעשים המכונים קטנים
דמיינו שאתם בדרך לבקר את אימא ועוצרים במרכול לקנות שלוש עגבניות שביקשה להביא. ״תזכור, לא יותר משלוש, אחרת הן פשוט יירקבו אצלי!״ דלתות הזכוכית נפתחות אוטומטית, אתם נכנסים, ופתאום נדלקים אורות חגיגיים ותזמורת מנגנת. מנהל החנות ניגש, לוחץ את ידכם ומכריז: ״מזל טוב! אתם הלקוח המיליון של החנות. אני גאה להעניק לכם שובר לקניית מצרכים בשווי עשרת אלפים דולר והנחה של עשרים אחוז לכל החיים״.
אתם עומדים נדהמים. כשיכולת הדיבור שבה אליכם, אתם מגמגמים: ״א־אבל באתי רק לקנות שלוש עגבניות״.
לפי המסורת היהודית, בדיוק כך נרגיש כשנגיע לעולם הבא. ״אבל רק התכופפתי והרמתי מטבע״. האם אפשר לדמיין שנקבל שכר נצחי ועצום כל כך על מעשים פעוטים כאלה?
את התשובה אפשר למצוא בסיפור יהודי המסופר פעמים רבות. שתי נשים אספו בכל שבוע צדקה לעניי קהילתן. שתי החברות הסכימו שמי שתמות ראשונה תחזור ותספר לחברתה מהו העולם הבא. כעבור זמן נפטרה אחת מהן. זמן קצר לאחר מכן הופיעה בחלומה של חברתה ואמרה: ״זוכרת כשחיפשנו את ביתו של אדם עשיר? לפתע ראיתי את שם הרחוב. הצבעתי ואמרתי: 'הנה הכתובת'. ובכן, כאן, בעולם הזה, אני מקבלת שכר על כך שהרמתי את אצבעי והצבעתי על הכתובת״.
רצונו של ה׳ הרחום הוא לתת לנו שכר רוחני אינסופי על כל מצווה. לשם כך כל מעשה טוב מתחלק לחלקיקי השנייה המרכיבים אותו, ועל כל אחד מהם נקבע שכר.
על הדלקת נרות שבת מקבלים שכר על:
- חיפוש הנרות במרכול
- הנחתם בסל
- הוצאתם כדי לשלם
- התשלום
- הבאתם הביתה
- הוצאת הפמוטים
- הנחתם על מגש
- הנחת הנרות בפמוטים
- הוצאת קופסת הגפרורים מן המגירה
- הדלקת גפרור
- הדלקת הנר בגפרור
- אמירת הברכה
הבנה זו יכולה למלא במשמעות את החיים הרגילים ביותר ולהפוך את הפעולות היומיומיות ביותר למעוף רוחני.
ומה לגבי העונש על החטאים, על המעשים הפוגעים באחרים ומרחיקים אותנו מבוראנו? החדשות הטובות הן שמעשים טובים נכתבים בטוש בלתי מחיק, ושום מעשה מאוחר יותר אינו יכול למחוק אותם. החטאים, לעומת זאת, נכתבים בטוש מחיק. אפשר למחוק אותם בתהליך בעל שני שלבים: תשובה וכפרה. הכפרה היא הממס, הלובש צורה של מידה מסוימת של סבל, המוחק את כל עקבות החטא. בפעם הבאה שתקבלו דוח חנייה, תאבדו ארנק, תכוו אצבע או תחמיצו רכבת, זכרו שאכזבה, כאב וסבל המתקבלים באהבה יכולים להסיר כתמים מן הנשמה.
מצוות גדולות
אף שהשכר נועד לעולם הבא, לפעמים אפשר לראות כבר בעולם הזה את השפעתה המשנה של המצווה, שעליה דיבר הרב לוצאטו לעיל.
לפני כמה שנים התקשרה אליי רבנית שהכרתי מאמריקה. היא שאלה אם בתה מנדי, בת תשע עשרה, שהגיעה לתוכנית בישראל, יכולה לבוא לשבת עם חברה. בין השורות הבנתי שלמנדי היו קשיים בתחום הרוחני, ושהיא נשלחה לישראל בתקווה שתמצא בה את דרכה.
הסכמתי בשמחה לארח את הבנות וביקשתי שיגיעו ביום שישי בבוקר לעזור בבישול, משום שיהיו לנו אורחים רבים בשבת. בשעה עשר גיליתי ששום מאכל שתכננתי עדיין לא היה מוכן. התחלתי להיכנס לפאניקה.
באותו רגע צלצל הטלפון. זו הייתה מעיין, מכורה לסמים לשעבר שניסיתי לעזור לה, אבל זה כבר סיפור אחר. מעיין בכתה ומלמלה. היה לה זיהום, חום גבוה והיא הייתה זקוקה בדחיפות לתרופות. האם אוכל לבוא לקחת אותה לרופא כדי שיכתוב מרשם, ואחר כך לעזור לה להשיג את התרופה?
הקשבתי בחרדה. גם בזמנים הטובים ביותר מעיין התקשתה ללכת. בגיל שלושים ושמונה היא חיה עם הוריה הזקנים, וידעתי היטב שאינם יכולים לעזור: אימה הייתה חולה ואביה לא יציב בנפשו. מעיין הפסיקה לקחת סמים בקושי חצי שנה קודם לכן. חששתי שכל משבר, למשל זיהום שלא טופל, עלול לדחוף אותה שוב להתמכרות.
מצד שני, אורחים רבים היו אמורים לבוא לסעודת השבת, ולא יכולתי לפנות אפילו דקה, ובוודאי לא את השעתיים שידעתי שיידרשו למשימה. בעודי עומדת נבוכה, נשמע צלצול בדלת. מנדי וחברתה עמדו בפתח.
בלי הקדמות אמרתי להן: ״אני צריכה שאחת מכן תעזור לי במטבח והשנייה תעשה מצווה גדולה״.
הבנות הסתכלו זו על זו. חברתה של מנדי הציעה: ״אני יודעת לבשל. אעזור במטבח״. מנדי, שקיבלה כברירת מחדל את המשימה הקשה, שאלה בהיסוס: ״ומה אני צריכה לעשות?״
״זה לא קל, אבל זו מצווה גדולה מאוד״, אמרתי. ״תקשיבי, אכתוב לך הכול לפי הסדר. קודם קחי את כרטיס האשראי שלי, גשי לכספומט ומשכי מאתיים שקלים. אחר כך קחי מונית לכתובת הזאת. בקשי מהנהג להמתין בכניסה. עלי שלושה גרמי מדרגות עד הדלת שעליה כתוב 'שטרית'. שם תחכה לך אישה בשם מעיין, מכורה לשעבר. היא חולה וזקוקה לתרופות. ייתכן שתצטרכי לעזור לה להתלבש. אחר כך עזרי לה לרדת במדרגות, כי קשה לה ללכת, הכניסי אותה למונית וקחי אותה למרפאה. אחרי שהרופא יכתוב מרשם, קחו מונית אחרת לבית המרקחת. היא אינה חייבת להיכנס איתך, אבל בשום אופן אל תשכחי לקחת את כרטיס קופת החולים שלה. קבלי את התרופה, החזירי את מעיין הביתה, עזרי לה לעלות במדרגות, ואז חזרי לכאן. יש שאלות?״
הרמתי את עיניי מן הדף שעליו כתבתי את ההוראות וראיתי את עיניה של מנדי פקוחות לרווחה מפחד. ״אני לא חושבת שאוכל לעשות את זה״, אמרה בשקט, בקול רועד.
נאנחתי. ״את חייבת לעשות זאת. אני צריכה לבשל ולכן איני יכולה לצאת מהבית, ואין לי אף אחד אחר לשלוח. אם איש לא יעזור למעיין, היא עלולה לחזור לסמים״. אחר כך הוספתי: ״זו מצווה גדולה. אולי תצילי את חייה״.
מנדי נראתה כאילו הכניסו אותה ללא הכנה לחליפת אסטרונאוט ושלחו אותה לירח. ברעד לקחה את הדף ואת כרטיס האשראי שלי. ליוויתי אותה לדלת והסברתי איך להגיע לכספומט. מילותיה האחרונות היו: ״אני לא בטוחה שאצליח לעשות את זה״.
כעבור שעתיים וחצי חזרה מנדי. בחיוך רחב נכנסה בדלת והכריזה: ״המשימה הושלמה! המשימה הושלמה!״
מחאתי כפיים וחיבקתי אותה. ״עשית מצווה עצומה״, אמרתי. ״בהחלט ייתכן שהצלת את חייה של מעיין״.
כעת הייתה למנדי בקשה: ״אני עומדת להתקשר להוריי ולאחל להם שבת טובה. תוכלי לקחת את הטלפון ולספר לאימא מה שעשיתי?״ ראיתי כמה הדבר חשוב לה והסכמתי בשמחה. סיפור עצוב עם סוף טוב, חשבתי.
כעבור שנתיים קיבלתי הזמנה לחתונתה של מנדי. היא אכן מצאה את דרכה ונישאה לצעיר נהדר בעל כל התכונות שאליהן שאפה ושעליהן חלמו הוריה. בחתונה, כשאיחלתי ״מזל טוב״ לאימה המאושרת, היא הביטה בי ואמרה: ״את יודעת, היה לך חלק גדול בזה״.
״אני…?״ שאלתי במבוכה. בשנתיים האחרונות אפילו לא ראיתי את מנדי פעם אחת.
״כן!״ קראה. ״כששלחת את מנדי לעזור למכורה לסמים, היא ראתה שהיא מסוגלת לעשות משהו חשוב באמת. זו הייתה נקודת המפנה בחייה״.