הרב ברוך פרוכטר
חינוך מתבגרים: המאפיינים של תקופת המעבר
מוקדש לעילוי נשמת אהובה בת דניאל
הסביבה קובעת הכול
נחזור ונאמר שעבור מתבגר, האישור וההכרה של בני גילו עומדים במקום הראשון. לכן, אם אנו רוצים שהילד יתפתח בכיוון מסוים, אסור לנו בשום אופן לאבד את הפיקוח על בחירת החברה. בבחירת מקום לימודים, ישיבה או חוגים שונים, תמיד כדאי להשקיע מאמץ נוסף כדי לברר מאילו משפחות מגיעים הילדים המשתתפים בהם, מה קורה לא רק בבית הספר אלא גם בבתים של חברי ילדכם, עד כמה אפשר לסמוך על המורים בהקניית ערכים אמיתיים לילדים, וכיוצא בזה.
נניח שבחרתם מקום לימודים לאחר שקיבלתם את ההמלצות הטובות ביותר, וילדכם התקבל אליו — האם אפשר להירגע ולהשאיר את ההמשך למורים ולחברים? זו תהיה טעות גדולה; המאבק רק מתחיל! חשוב לזכור ששום חברה אינה יכולה להיות אחידה: בית הספר מתחלק לשכבות, השכבות לכיתות, ובכל כיתה יש כמה קבוצות קטנות של ארבעה או חמישה ילדים, לפי תחומי עניין. דווקא ״קבוצות העניין״ האלה משפיעות ישירות על הילד וקובעות את ערכיו באותו שלב ואת תחומי העניין שלו. קבוצות של תלמידים מצטיינים, חובבי אופנה, רוכבי אופניים, קבוצות לפי ארץ המוצא — אפשר להמשיך למנות בלי סוף.
החשוב ביותר עבורנו הוא איזו השפעה תהיה לקבוצה כזאת על הילד: טובה או שלילית? האם היא תסייע להתפתחותו ההרמונית, או להפך — תרחיק אותו מן האידיאלים שלנו?
מצד אחד, אין שום חידוש בדברים שאמרנו: מצב כזה היה קיים בכל הזמנים, בכל חוג או בית ספר. אך במערכת החינוך הדתי יש מאפיין אחד שמדגיש עד כמה חשוב לבחור מלכתחילה את מקום הלימודים הנכון לילד. החברה שלנו מתאפיינת בתפיסת האדם בשלמותו. פירוש הדבר הוא מבט ישר על טוב ורע והיעדר אמות מידה כפולות. אם יש תלמיד שמשפיע לרעה על האחרים, בדרך כלל מעטים ירצו להיות חברים של ילד כזה.
מוסד הלימודים מנסה להשפיע עליו — לעזור לו להשתפר, או במקרים נדירים מאוד, כשהשפעתו השלילית על האחרים נעשית חמורה, להרחיק אותו. חשוב לציין שאחוז הילדים האלה בבתי הספר ובישיבות שלנו נמוך מאוד. ואשר למערכת החינוך הממלכתית, די לעיין בנתונים כדי להבין כמה מתבגרים בה מתמודדים עם סוגים שונים של חריגות בהתנהגות. הנתונים האלה יזעזעו כל הורה. הגיוני להניח שכאשר יש חריגות רבות כל כך, אי אפשר פשוט לדחות את המתבגרים הבעייתיים, שכן הם מהווים קבוצה גדולה למדי מכלל התלמידים. ואפילו כשאין ספק בהשפעתם הרעה, הם מרגישים חברים שווי זכויות בחברה ואינם רואים צורך לתקן את התנהגותם. גם מערכת החינוך הלא דתית עצמה אינה שואפת לכך ואינה מגלה עניין בתיקון המצב.