הרב ברוך פרוכטר
חינוך מתבגרים: מאפייני גיל המעבר
לעילוי נשמת אהובה בת דניאל.
המאבק על הבגדים הוא מאבק על הייחודיות
הגאון מווילנה מביא פירוש מעניין למילה ״בגד״. לדבריו, בכל מקום בספרי הקודש שבו מופיעה המילה, אין הכוונה לפריטים מעור, ממשי ומצמר, אלא ללבוש רוחני: מידות, תכונות הנפש של האדם. מכאן מובן מדוע ביהדות מיוחסת חשיבות כה רבה ללבוש צנוע ומסודר, המשקף את מעמדו של האדם ואת פנימיותו.
ולהפך, אם רוצים לשלול מאדם את ייחודיותו ולהביאו לציות, לוקחים את בגדיו ונותנים לו לבוש אחיד. דוגמה בולטת היא הצבא: כל החיילים מקבלים מדים, ורק המפקדים נושאים סימני דרגה המחייבים ציות מצד החיילים הפשוטים. גם בכלא כל האסירים לבושים באופן אחיד וחפצים אישיים אסורים. הדבר נועד לדכא את האישיות ולהשיג ציות מלא וללא עוררין לכללי הכלא. דוגמה יומיומית היא פיג׳מת בית החולים. מנהל חשוב, המנהל מאות ואף אלפי אנשים, שנכנס לבית החולים ופושט את חליפתו היקרה, נעשה מיד למטופל צייתן הממלא את הוראותיה של אחות מתלמדת.
כעת מובן מעט יותר מדוע רוב המתבגרים מגינים בנחישות רבה על זכותם לייחודיות דווקא באמצעות הבגדים.
אם אתם, או המורה, אינכם מרוצים מהסגנון שבחרה בתכם בת הארבע עשרה, מילים כמו ״לא צנוע״, ״לא יפה״ או ״לא מסודר״ כנראה לא יישמעו. במקום הסכמה לטיעונים ההגיוניים שלכם, תשמעו: ״אתם שוללים את זכותי להיות ייחודית!״
האם העניין הוא באמת הבגדים?
לא. למעשה, סוג מסוים של לבוש הוא רק ״כרטיס כניסה״ לחברה. כאן נכונה האמירה ששופטים אדם על פי לבושו: עוד לפני שמעלותיו הפנימיות נראות לאחרים, הופעתו עשויה לומר הרבה, או דווקא להסתיר תכונות מסוימות, לפחות ברושם הראשון. לכן אם הופעתו של המתבגר באמת חשובה לנו, עלינו לראות את הקשר הישיר שלה לחברה. אחרת המאבק יהיה אבוד.
כדי להרגיע את ההורים, לא רק דוגמה שלילית מושכת. ידועים מקרים רבים שבהם דווקא קבוצת הילדים המצליחים ביותר בלימודים ובהתנהגות נעשתה לפופולרית ביותר. הנה אחד מהם.
כידוע, בכל ישיבה מחלקים את הבחורים לחדרים, כמה בכל חדר. לישיבה מסוימת הגיע בחור ממשפחה טובה מאוד, בעל מעלות רבות ובהן כושר מנהיגות ברור. הוא פנה להנהלה וביקש דירה נפרדת לחמישה עשר בחורים, שבה הוא וחבריו רצו לקבוע כללים משלהם: כולם מתחייבים להגיע לתפילה בדיוק בזמן, לשמור על סדרי הלימוד, ללמוד מספר מסוים של דפי גמרא מדי שבוע, לא להיות בעלי גישה לטלפון נייד ולמחשב, להיות תמיד לבושים בצורה מסודרת, ועוד כללים דומים. ברור שכל אלה מסייעים להתחזקות בלימוד ולצמיחה רוחנית. ההנהלה הסכימה לניסוי. ומה קרה? בתוך פחות מחודש הצטרפו עוד תלמידים ל״תוכנית הצדיקים״. כעבור זמן הצטרפו לחברה יותר ממאה בחורים וקיבלו על עצמם מרצונם את כל הכללים. דוגמה זו מוכיחה שבמקום הראשון אצל המתבגר עומדת השאלה לא מה לעשות, אלא עם מי. זהו כוחם של החברה ושל דעת הקהל.