בתיה ציבוקמאכר
פתגם עתיק אומר: «כל מה שהקב״ה עושה – הכול לטובה».
והרי יש מצבים לא פשוטים, שבהם נדמה שאין מוצא, שהכול בוער, שהכול נשמט לנו מהידיים. לפעמים קשה להאמין שמה שקורה – הוא לטובה. מעניין, כיצד נהגו חכמי ישראל במצבים קשים? הבה נחזור אחורה בזמן, לתקופתו של החכם והצדיק הגדול רבי עקיבא. נפתח מעט את הווילון ונביט כיצד התמודד עם ניסיון שנשלח אליו משמים.
רבי עקיבא חי בתקופה שבה נחרב בית המקדש השני. הוא היה אישיות יוצאת דופן. הוא לימד אחרים לכבד זה את זה, ללמוד תורה ולדעת שכל מה שקורה לאדם – הוא לטובה.
יום אחד יצא רבי עקיבא לדרך. הוא לקח איתו חמור, תרנגול ונר. הדרך הייתה ארוכה. היום עמד להסתיים, השמש התגלגלה לעבר האופק, הצבעים בשמים הלכו והתכהו, והערב ירד. רבי עקיבא התחיל לחפש מקום ללון בו. הוא ראה לא הרחק משם יישוב והחליט ללון בו. הוא דפק על אחת הדלתות, אך בעל הבית סירב להכניסו. הוא דפק על דלת אחרת – וגם שם סירבו לו. רבי עקיבא לא הצטער, מפני שידע שהכול לטובה. הוא דפק על דלת שלישית, אך גם שם לא הזמינו אותו להיכנס. אפילו לאחר שעבר על פני כל הבתים וראה שאף אחד מתושבי היישוב אינו מוכן לתת לו מקום ללון, הוא עדיין אמר: «כל מה שהקב״ה עושה – לטובה».
לא נותרה לו ברירה אלא להתכונן ללינה ביער, בפאתי היישוב. הוא הוריד את המשא מעל החמור. את התרנגול קשר לעץ. הוא אכל את ארוחת הערב שלו, הדליק את הנר ושקע בלימוד תורה.
לפתע שמע רשרוש בעלים ואת קולו של החמור. רבי עקיבא מיהר לעזור לחמור, אך היה מאוחר מדי. אריה טרף את החמור.
כל מה שהקב״ה עושה – לטובה. הרי נשארו לו התרנגול והנר.
רבי עקיבא חזר לעיסוקו הקודם. הוא שקע בלימוד התורה. הערב ירד, ואורות נדלקו בזה אחר זה בבתי היישוב. עשן עלה מן התנורים. המשפחות התאספו לארוחת הערב. ביער שררה דממה. רוח קלה נענעה את עלי העצים.
לפתע נשמעה קריאת התרנגול – חיית בר גררה אותו משם.
«לא נורא», אמר רבי עקיבא, «כל מה שהקב״ה עושה – לטובה».
ביישוב כבו האורות, ואנשים הלכו לישון. ואילו רבי עקיבא המשיך ללמוד תורה לאור הנר. זה היה כל מה שנשאר לו.
עבר זמן, לא ידוע כמה. לפתע נשבה רוח חזקה וכיבתה את הנר.
החכם לא הצטער. הוא ידע בוודאות שכל מה שהקב״ה עושה – לטובה. לא במקרה אריה טרף את החמור, חיית בר אכלה את התרנגול, והנר כבה. כך היה רצון הבורא, גם אם המשמעות של מה שקורה נסתרת מאיתנו.
רבי עקיבא נשכב לישון.
למחרת בבוקר קם עם קרני השמש הראשונות, התפלל והתכונן לצאת לדרך. ריח של עץ שרוף הגיע אליו. רבי עקיבא הביט לעבר היישוב שעל פניו עבר אתמול.
במקום שבו עמד היישוב נותר רק אפר.
במהלך הלילה תקף לגיון רומי את היישוב, לקח את כל התושבים בשבי ושרף את היישוב.
אילו היו מכניסים את רבי עקיבא להתארח באחד הבתים, היה גורלו כגורל תושבי היישוב. אילו החמור והתרנגול שלו היו נשארים בחיים, קולותיהם היו עלולים למשוך את תשומת לבם של חיילי הלגיון. ואילו הנר שלו היה ממשיך לדלוק, היו יכולים להבחין בו בתוך היער.
אכן, «כל מה שהקב״ה עושה – לטובה».
בואו ננסה יחד להתבונן ביום שעבר עלינו היום. הבה נתבונן היטב ונראה אילו דברים טובים הקב״ה העניק לנו היום. נזכיר לעצמנו את כל מה שכבר יש לנו...
מרגישים איך הלב מתמלא ברוגע ובשמחה?
כל יום מביא איתו אירועים חדשים, רגשות חדשים וניסיונות חדשים. טוב כאשר אנחנו מצליחים להתמקד במה שכבר יש לנו, להבין ולהרגיש שהכול – לטובה!
והרי יש מצבים לא פשוטים, שבהם נדמה שאין מוצא, שהכול בוער, שהכול נשמט לנו מהידיים. לפעמים קשה להאמין שמה שקורה – הוא לטובה. מעניין, כיצד נהגו חכמי ישראל במצבים קשים? הבה נחזור אחורה בזמן, לתקופתו של החכם והצדיק הגדול רבי עקיבא. נפתח מעט את הווילון ונביט כיצד התמודד עם ניסיון שנשלח אליו משמים.
רבי עקיבא חי בתקופה שבה נחרב בית המקדש השני. הוא היה אישיות יוצאת דופן. הוא לימד אחרים לכבד זה את זה, ללמוד תורה ולדעת שכל מה שקורה לאדם – הוא לטובה.
יום אחד יצא רבי עקיבא לדרך. הוא לקח איתו חמור, תרנגול ונר. הדרך הייתה ארוכה. היום עמד להסתיים, השמש התגלגלה לעבר האופק, הצבעים בשמים הלכו והתכהו, והערב ירד. רבי עקיבא התחיל לחפש מקום ללון בו. הוא ראה לא הרחק משם יישוב והחליט ללון בו. הוא דפק על אחת הדלתות, אך בעל הבית סירב להכניסו. הוא דפק על דלת אחרת – וגם שם סירבו לו. רבי עקיבא לא הצטער, מפני שידע שהכול לטובה. הוא דפק על דלת שלישית, אך גם שם לא הזמינו אותו להיכנס. אפילו לאחר שעבר על פני כל הבתים וראה שאף אחד מתושבי היישוב אינו מוכן לתת לו מקום ללון, הוא עדיין אמר: «כל מה שהקב״ה עושה – לטובה».
לא נותרה לו ברירה אלא להתכונן ללינה ביער, בפאתי היישוב. הוא הוריד את המשא מעל החמור. את התרנגול קשר לעץ. הוא אכל את ארוחת הערב שלו, הדליק את הנר ושקע בלימוד תורה.
לפתע שמע רשרוש בעלים ואת קולו של החמור. רבי עקיבא מיהר לעזור לחמור, אך היה מאוחר מדי. אריה טרף את החמור.
כל מה שהקב״ה עושה – לטובה. הרי נשארו לו התרנגול והנר.
רבי עקיבא חזר לעיסוקו הקודם. הוא שקע בלימוד התורה. הערב ירד, ואורות נדלקו בזה אחר זה בבתי היישוב. עשן עלה מן התנורים. המשפחות התאספו לארוחת הערב. ביער שררה דממה. רוח קלה נענעה את עלי העצים.
לפתע נשמעה קריאת התרנגול – חיית בר גררה אותו משם.
«לא נורא», אמר רבי עקיבא, «כל מה שהקב״ה עושה – לטובה».
ביישוב כבו האורות, ואנשים הלכו לישון. ואילו רבי עקיבא המשיך ללמוד תורה לאור הנר. זה היה כל מה שנשאר לו.
עבר זמן, לא ידוע כמה. לפתע נשבה רוח חזקה וכיבתה את הנר.
החכם לא הצטער. הוא ידע בוודאות שכל מה שהקב״ה עושה – לטובה. לא במקרה אריה טרף את החמור, חיית בר אכלה את התרנגול, והנר כבה. כך היה רצון הבורא, גם אם המשמעות של מה שקורה נסתרת מאיתנו.
רבי עקיבא נשכב לישון.
למחרת בבוקר קם עם קרני השמש הראשונות, התפלל והתכונן לצאת לדרך. ריח של עץ שרוף הגיע אליו. רבי עקיבא הביט לעבר היישוב שעל פניו עבר אתמול.
במקום שבו עמד היישוב נותר רק אפר.
במהלך הלילה תקף לגיון רומי את היישוב, לקח את כל התושבים בשבי ושרף את היישוב.
אילו היו מכניסים את רבי עקיבא להתארח באחד הבתים, היה גורלו כגורל תושבי היישוב. אילו החמור והתרנגול שלו היו נשארים בחיים, קולותיהם היו עלולים למשוך את תשומת לבם של חיילי הלגיון. ואילו הנר שלו היה ממשיך לדלוק, היו יכולים להבחין בו בתוך היער.
אכן, «כל מה שהקב״ה עושה – לטובה».
בואו ננסה יחד להתבונן ביום שעבר עלינו היום. הבה נתבונן היטב ונראה אילו דברים טובים הקב״ה העניק לנו היום. נזכיר לעצמנו את כל מה שכבר יש לנו...
מרגישים איך הלב מתמלא ברוגע ובשמחה?
כל יום מביא איתו אירועים חדשים, רגשות חדשים וניסיונות חדשים. טוב כאשר אנחנו מצליחים להתמקד במה שכבר יש לנו, להבין ולהרגיש שהכול – לטובה!