בתיה ציבוקמאכר
פרק ח׳
אילו התכוונתי לכתוב על מה שעוד אירע במץ, או על השאלה אם היהודים שמרו על שמם כיראי שמיים, יכולתי להסתפק בציון שכאשר הגעתי למץ לראשונה, הייתה כאן קהילה נפלאה ויראת שמיים, ופרנסיה היו אנשים ראויים שהיו לתפארת חדר המועצה.
באותם ימים איש מן היושבים בחדר המועצה לא חבש פאה נוכרית, ולא היה מקרה שבו אדם התעלם מהחלטת היודנגאסה ופנה לבית דין נוצרי. כשהתגלעו ויכוחים ומחלוקות — והיו רבים כאלה, כרגיל בקרב היהודים — העניינים השנויים במחלוקת הוכרעו בבתי דין רבניים או קהילתיים. באותם ימים איש לא נהג בשחצנות כה רבה כפי שנוהגים כיום. אנשים לא התמסרו לזלילה. הילדים למדו בשקידה, והמבוגרים דאגו להביא לקהילה את הרבנים המוכשרים ביותר.
כשגרתי שם, הרב היה רבי גבריאל אסקֶלס המלומד, שעמד גם בראש בית המדרש ללימוד התלמוד.
אין צורך לדבר על יראת השמיים שלו, היא ידועה לכול, ואין זה מתפקידי לתאר את מעלותיו, שכן לא הייתי מצליחה לתאר אפילו את מחציתן — מה אני אומרת, אפילו לא עשירית!
בנו נשא לאישה את בתו של שמשון ורטהיימר העשיר ורב ההשפעה מווינה. ההון שנתנו ההורים כנדוניה לחתן ולכלה, יחד עם מתנות החתונה, עלה על שלושים אלף רייכסטאלר. רבי גבריאל הביא מווינה את אשתו, את בנו לייב ואת החתן — רבי בריך. החתונה נחגגה בפאר שלא נראה כמותו בקרב היהודים.
אבל האם ראוי לכתוב על דברים כאלה כשאין ביכולתי למסור לכן את כל הפרטים? אסתפק בציון קצר של עצם המאורע, שהרי גם בלעדיי הוא ידוע לכול.