בתיה ציבוקמאכר
פרק י״ב
...גם הנשים בגלריה התחתונה נבהלו מאוד ורצו למטה, דוחקות ודוחפות זו את זו.
אמכם, ילדים יקרים, ישבה במקומה בגלריה התחתונה והייתה שקועה בתפילה. כששמעתי צעקות סביבי שאלתי את שכנתי מה קרה. השכנה חשבה שאישה הרה כלשהי חשה ברע. אז נבהלתי מאוד, מפני שגם בתי אסתר, שישבה שישה מקומות ממני, הייתה הרה.
התחלתי לפלס את דרכי אליה, והיא ניסתה להגיע החוצה. צעקתי אליה: ״לאן את הולכת?״ והיא ענתה: ״הגג קורס״.
חיבקתי אותה והתחלתי לפלס לנו דרך אל היציאה.
כדי לצאת מהגלריה התחתונה צריך לרדת חמש או שש מדרגות. כשנדחקתי דרך ההמון, מעדתי במדרגה התחתונה ואיבדתי את הכרתי. איש לא בא לעזרתי.
הגברים שמיהרו להציל את קרובותיהם רצו על פניי, כששכבתי ללא תנועה וללא הכרה. עוד דקה בערך, והיו רומסים אותי למוות.
אז ראה אותי אחד ממכריי, עזר לי לקום ולצאת לרחוב. התחלתי לצעוק ולבכות ושאלתי מה אירע לבתי. אמרו לי שהיא הלכה הביתה.
מיד שלחתי מישהו לבדוק אם היא בבית. השליח חזר ואמר שהיא לא חזרה. התחלתי להתרוצץ אנה ואנה כאחוזת טירוף.
אז ראתה אותי בתי מרים ושמחה ורצה אליי. שאלתי אותה: ״איפה אסתר שלי?״ והיא ענתה שאסתר בביתו של גיסנו ראובן.
ביתו אינו רחוק מבית הכנסת. רצתי לשם וראיתי את בתי מעולפת, בלי גלימה ובלי כיסוי ראש. אנשים התקבצו סביבה וניסו להשיב את הכרתה. תודה לאל, היא התעוררה, ולא נגרם נזק לתינוק שנשאה ברחמה.
רוב הנשים שנהרגו היו גם הן הרות, אבל הן מצאו מנוחת עולמים, ואנו נשארנו כאן להתאבל ולבכות. למחרת חג השבועות, מוקדם בבוקר, הופיעו בבית העלמין שישה קברים חדשים: שש הנשים נקברו זו ליד זו וכוסו בעפר.
לאחר מכן נבדקה עזרת הנשים של בית הכנסת ביסודיות, ולא נמצאו בה שום ליקויים. עד היום איננו יודעים מה גרם לרעש הנורא.
יש להניח שהוא נשלח אלינו בגלל חטאינו. אוי לנו שחיינו עד לראות דבר כזה — התקיים דבר ה׳: ״והנשארים בכם והבאתי מרך בלבבם בארצות אויביהם ורדף אותם קול עלה נדף ונסו מנוסת חרב ונפלו ואין רודף״. לחשוב שזה אירע ביום השבת הקדושה, ביום שבו ניתנה לנו התורה הקדושה, כשה׳ בחר בנו מכל העמים. אכן, ״תשימנו מדון לשכנינו ואויבינו ילעגו לנו״.
הרגשנו כאילו בית המקדש נחרב בימינו.
רבות סיפרו על האסון הזה, אבל האם אפשר לתאר את כל מה שנאמר, והאם אפשר להאמין לכול?
הגברת אסתר, אשתו של מורנו הנוכחי רבי יעקב, ישבה עם ילדה בן החמש בראש המדרגות. פתאום ראתה שש נשים גבוהות מאוד, שפניהן מכוסות בצעיפים מתנופפים: הן דרכו עליה בדרכן המהירה למטה. היא צעקה: ״אתן רוצות להרוג אותי ואת הילד שלי?״
אז לקחו את הילד והניחו אותו בפינה שבה שום דבר לא היה יכול לפגוע בו, והמשיכו במהירות בדרכן. הבהלה התחילה רק כשנשמע הרעש הנורא.
הגברת אסתר הזאת הייתה תמיד אישה ישרה, ומעולם לא נתפסה בשקר.
בלילה שלפני האסון שמעה אשתו של העשיר יוסף קרומבך, שביתו ניצב ליד בית הכנסת, רעש נורא בבית הכנסת, כאילו פרצו אליו בריונים. היא העירה את בעלה, ושניהם שלחו לקרוא לשמש, שפתח את בית הכנסת. אבל הכול היה תקין, ואפילו פיסת טיח לא נפלה. כך נותר לא ידוע ״בגלל מי באה עלינו הצרה הזאת״.
באשר לי, אני חושבת שזה היה עונש על החטאים שנעשו בחג שמחת תורה.
כנהוג בחג הזה, הוציאו את כל ספרי התורה הקדושים מארון הקודש, ושבעה מהם עמדו על השולחן.
באותו רגע פרצה מריבה בין הנשים. הן החלו לקרוע זו מעל זו את כיסויי הראש, ונמצאו בבית הכנסת בראש מגולה. הגברים הצטרפו לקטטה והתנפלו זה על זה. אף שהרב המלומד אברהם ציווה בקול רם שיפסיקו לחלל את היום הקדוש, תחת איום בחרם, דבר לא הועיל! הרב והפרנסים עזבו את בית הכנסת בזעם, ולאחר מכן נקבע עונש לכל אחד מן המפרים.
פרק י״ג
בחודש ניסן בשנת תע״ט, 1719, אישה אחת שטפה כלים כשהיא כורעת על ברכיה על גדת המוזל. היה ערב מאוחר, אבל פתאום נעשה אור כבאמצע היום. האישה הביטה בשמים וראתה שהם נפתחו כמו... (לא ניתן לפענוח), וניצוצות עפו מתוכם. אחר כך נסגרו השמים שוב, כאילו הוסט וילון, ושוב החשיך. ייתן ה׳ שיהיה הדבר לטובה ולא לרעה!