בתיה ציבוקמאכר
פרק י׳
אסתפק בכך שאומר: רבי אברהם ברודא הגיע במועד שנקבע. קיבלו אותו במץ בכבוד גדול. בנו לו בית ובו חדר מיוחד ללימוד וכיסא משלו. ככל הידוע לי, דבר כזה עוד לא היה במץ. רבות אפשר לומר על אישיותו, על ידיעותיו ועל מעשיו הטובים, ובעיקר על כך שישב יום ולילה על ספריו ולימד תורה את היהודים. ידוע לכול שלקח ילדים שכמעט לא ידעו דבר והפך אותם לתלמידים שקדנים. הוא היה תלמיד חכם גדול.
אבל עד מהרה בא קץ לשמחתנו. החכם הגדול הזה הסכים להיות רבה של פרנקפורט. ככל שניסו מנהיגינו לשכנעו להישאר במץ, תוך הצעה לתת לו כל שיבקש, הוא לא שינה את החלטתו.
אחרי עזיבתו באו עלינו ימים קשים — אחדים חלו, ואחרים ספגו הפסדים כספיים גדולים.
נשים צעירות וחסונות רבות נפטרו, נשים שלא היה אפשר לומר עליהן דבר רע. כולם היו שרויים באבל. יגלה ה׳ את רחמיו ויסיר את חרונו מעלינו ומעל כל ישראל.
פרק י״א
איני יכולה שלא לספר לכם על האסון שפקד את קהילתנו בשבת, בחג השבועות בשנת תע״ה, במאי 1715.
ביום ההוא היו הכול בבית הכנסת — גברים, נשים וילדים. החזן הגדול יוקל מן העיר הפולנית ז׳שוב החל זה עתה לשיר את תפילת הבוקר. אך פתח במילים ״אתה, ה׳, בכל עוזך וגבורתך...״, ורבים מן הנוכחים שמעו לפתע קולות פיצוח ורעש, כאילו משהו נשבר מעל ראשיהם.
הנשים שישבו בגלריה העליונה חשבו שהתקרה קורסת. הרעש הפחיד אותן, והן מיהרו אל היציאה, חושבות רק על הצלת עצמן.
כולן הסתערו אל המדרגות; מישהי נפלה, והאחרות דרכו על הנופלות. בתוך דקות ספורות נהרגו שש נשים, ויותר משלושים נפצעו ונחבלו. אחדות נפגעו קשה כל כך, שבמשך חודשים נאבקו המנתחים על חייהן.
אילו יצאו מבית הכנסת בסדר, איש לא היה נפגע. ביניהן הייתה זקנה עיוורת אחת, שלא יכלה לרוץ ונאלצה להישאר במקומה. היא ישבה שם עד ״יעבור זעם״. לא קרה לה דבר רע, והיא שבה לביתה בריאה ושלמה.
הניצולות רצו אל הרחוב — רובן, למרבה הצער, בשיער גלוי (על פי ההלכה נשים יהודיות נשואות צריכות לכסות את שערן) ובבגדים קרועים.
אחר כך סיפרו לי אחדות שרצו להינצל אבל לא ידעו כיצד, ולכן חזרו למקומותיהן ואמרו: ״אם עלינו למות, מוטב שנמות בבית הכנסת מאשר שירמסו אותנו במדרגות!״ שכן יותר מחמישים נשים התפתלו בערבוביית גופות על המדרגות, כולן בערימה אחת, שבה המתות נאחזו בחיות.
הגברים מיהרו אליהן, כל אחד מבקש להציל את הנשים ממשפחתו. אבל כמה קשה היה להפריד בין הנשים! בלי לדעת מה אירע, מיהרו רבים מבני העיר אל רחוב היהודים, ובידיהם סולמות וגרזנים.
גם היושבים בתוך בית הכנסת שמעו את הרעש, גם הם חשבו שהגג קורס והחלו לצעוק לנשותיהם לברוח. בכך גברו המהומה והאימה הכלליות.
אתם יכולים לתאר לעצמכם איזה צער אחז בכולם — שש נשים מתות, שש נשים צעירות, שרק דקה לפני כן היו במלוא כוחן ובבריאות שלמה! ה׳, רחם עלינו, אל תכעס עלינו ועל כל ישראל!