הרב ראובן קוקלין
נאמר בפרשת קורח (במדבר טז, א): ״ויקח קורח בן יצהר בן קהת בן לוי, ודתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן״.
התלמוד (סנהדרין קט ע״ב) מסביר ששמות האנשים המוזכרים בפסוק זה רומזים לגורלם.
שמו של און בן פלת מבני ראובן רומז, לפי התלמוד, לדברים הבאים: און הצטער בסופו של דבר על כך שמרד תחילה במשה. השם און קשור למילה אנינות, צער ואבל. שם אביו, פלת, רומז לכך שנעשו לו פלאות, מן המילה פלא; רש״י מסביר שעצם יכולתו להתחרט על כוונותיו ולא לחטוא נחשב לפלא. המילים ״בני ראובן״, שנכתבו אחרי שמו של און, רומזות לכך שהתבונן והבין שקורח וכל עדתו מתנהגים שלא כראוי, ופרש מהם. אפשר לחלק את השם ראובן למילים ראה והבין. חז״ל מספרים שאשת און שכנעה אותו שלא להשתתף במרד נגד משה, ובכך הצילה אותו.
התלמוד מביא את הפסוק ממשלי (יד, א): ״חכמות נשים בנתה ביתה, ואיוולת בידיה תהרסנו״.
התלמוד אומר שאשת און הייתה אישה חכמה וצדיקה, ולכן ״בנתה״ את ביתה, את משפחתה, בהשפיעה על בעלה להימנע מן החטא. ואילו אשת קורח הייתה אישה טיפשה וחוטאת, ולכן הרסה את ביתה והביאה על עצמה ועל בעלה את העונש הנורא של בליעתם באדמה.
מדברי התלמוד האלה אנו רואים שהשפעת האישה על בעלה מכרעת.
מעניין שבמסכת גיטין (נב ע״א) נאמר שרבי יוסי תמיד כינה את אשתו ״ביתי״. בכך רצה ללמד שהצלחת ״בנייתו״ של הבית היהודי תלויה בראש ובראשונה באישה.
לאותה מסקנה אפשר להגיע מלימוד המדרש (בראשית רבה יז, ז), המביא סיפור על צדיק שהיה נשוי לצדיקה. עבר זמן רב, אך לא נולדו להם ילדים. אמרו זה לזה: ״חשוב להקב״ה שיהיו לאנשים ילדים. על כל אחד מאיתנו לחפש בן זוג אחר. אולי כך נזכה לצאצאים״. הצדיק והצדיקה התגרשו. הצדיק נשא אישה חוטאת, ואשתו לשעבר נישאה לאיש חוטא. בהשפעת אשתו החוטאת נעשה גם הצדיק חוטא, ובהשפעת אשתו הצדיקה נעשה החוטא צדיק.
מסיים המדרש: ״מכאן אנו למדים שהכול מן האישה״.
אף שברור שהצדיק שנעשה חוטא בהשפעת אשתו לא יזוכה בשל כך בבית הדין של מעלה, אנו רואים שהשפעתה הטבעית של האישה על בעלה גדולה מהשפעת הבעל על אשתו.
דבר דומה אפשר ללמוד גם מדברי המדרש ״פרקי דרבי אליעזר״ (פרק מ). המדרש מסביר מדוע במתן תורה פנה הבורא תחילה אל הנשים, כפי שנאמר: ״ומשה עלה אל האלוקים, ויקרא אליו ה׳ מן ההר לאמור: כה תאמר [בעדינות] לבית יעקב ותגיד לבני ישראל״. לפי חז״ל, ״בית יעקב״ הם הנשים. המדרש אומר שהסיבה לכך היא שהתנהגותם של הגברים נקבעת במידה רבה בהשפעת נשותיהם.
מן הדברים שהובאו עולה לכאורה שלאישה יש השפעה דומיננטית בבית.
אולם מה שמובא במסכת עבודה זרה (ל ע״א) נראה במבט ראשון מנוגד לטענה זו. התלמוד מספר על אשתו של יהודי צדיק, שהייתה מניחה לו תפילין. כאשר נישאה לאחר מכן לשודד, הייתה קושרת לו את כלי השוד. מן הסיפור הזה נראה לכאורה שהאיש תופס את המקום הדומיננטי בבית, ואשתו מתאימה את עצמה אליו.
אך אם נקרא בעיון את דברי חז״ל, נבין שאין סתירה בין שני הדברים: במדרש מדובר בנשים צדקות וחוטאות, ואילו בתלמוד מסופר על אישה ״רגילה״, שאינה צדיקה ואינה חוטאת. אם יש לאישה כיוון בחיים והיא נחושה לשנות את בעלה, יש לה סיכויים רבים להצליח בכך. לעומת זאת, אישה שאין לה כיוון משלה בחיים תתאים את עצמה לבעלה ותהיה דומה לו.
אם כן, לאישה יש אפשרויות רבות להשפיע על בעלה ולשנותו. מדוע השפעתה עליו גדולה מהשפעתו עליה?
ייתכן שהדבר קשור לקביעות וליציבות המאפיינות נשים. לכן אומר הנביא ירמיהו (לא, כא): ״נקבה תסובב גבר״. אישה טובה, בזכות יציבותה, עוזרת לבעלה חסר המנוחה שלא לחרוג מגבולות מסוימים, ובכך, אם היא רוצה, מסייעת לו להתקדם בביטחון בכיוון הנכון. האישה מקיפה את בעלה כמו קירות הבית. וכך מעיד רבי יוסי על עצמו (שבת קיח ע״ב): ״תמיד קראתי לאשתי ביתי״.
על יציבות זו של הנשים מדבר גם הנביא ישעיהו (לב, ט): ״נשים שאננות קומנה שמענה קולי, בנות בוטחות האזנה אמרתי״.
המהר״ל מסביר ב״דרושי התורה״ שהסיבה לשאננותן היא שהנשים הן בריות שלמות יותר.
המהר״ל אומר שרק אדם שחסר לו דבר מה שרוי בדאגה מתמדת ואינו יכול להיות שאנן. שאננותן של הנשים, הרוגע שלהן וביטחונן בה׳ מעידים על שלמותן. משום כך נשים גם אינן חייבות במצוות עשה שהזמן גרמן. האישה נבראה בעיקר לא כדי להשלים את עצמה, אלא כדי לסייע לאיש להגיע לשלמות. אנו לומדים זאת מדברי ה׳ בעת יצירת האישה (בראשית ב, יח): ״לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו״. מטרתה העיקרית של יצירת האישה היא להביא את בעלה לשלמות. האיש והאישה יחד נקראים בתורה אדם, כלומר אדם שלם.
דברים אלה מסייעים לנו להבין את הברכה שנשים אומרות: ״שעשני כרצונו״. הרב שמשון רפאל הירש מסביר שהכוונה היא שהבורא יצר אותה בהתאם לרצונו הסופי, כלומר שלמה.