הרבנית ימימה מזרחי
נכנס חודש חדש — חודש כסלו, זמן של ניסים.
אבל גם בפרשת השבוע שלנו, ויצא, רבי יונתן בן עוזיאל מונה חמישה ניסים שקורים ליעקב בדרכו מבאר שבע לחרן: האבנים שתחת ראשו מתחברות לאבן אחת, הדרך מתקצרת, השמש שוקעת שעתיים מוקדם יותר, הוא חולם חלום נבואי, והמים בבאר עולים לקראתו...
מי שאינו מאמין שאפשר לצאת מגבולות הטבע לא יוכל לבנות בית יהודי.
שידוך הוא נס, חתונה היא נס, היריון הוא נס, וחינוך ילדים הוא נס. אנו רואים כיצד יעקב בונה בית יהודי. ממנו אנו לומדים שצריך לסמוך על נס. כשחכמינו אמרו שאסור לסמוך על נס, הם התכוונו לניסים גלויים ומפורשים. אבל ניסים נסתרים הם כל חיינו.
כששואלים אותי אם אני סומכת על ניסים, אני תמיד עונה: ״כמובן! על מה עוד אפשר לסמוך חוץ מניסים?״
במילה העברית ״נס״ יש שתי אותיות: נו״ן וסמ״ך — נסמך, מי שסומכים עליו, וסומך, מי שסומך. הנס תומך בנו כשאנו סומכים עליו. תמיד צוחקים על הישראלים שמניפים יד ואומרים: ״יהיה בסדר״. אין לצחוק על כך: ביסוד הגישה הזאת לחיים עומדת אמונה פשוטה וטהורה.
הדבר הזה — לסמוך — טבוע בנו, היהודים. ויש לנו על מי לסמוך: על אבינו שבשמים. עלינו להאמין שחודש כסלו הבא עלינו יחדש עבורנו גם את הניסים (המילה חודש קרובה למילה חדש).
בעל ״פרי צדיק״, רבי צדוק הכהן מלובלין, כותב ששם החודש מגלה את משמעותו.
משמעות חודש כסלו היא ביטחון בנס, לסמוך על נס. בספר משלי נאמר: ״ה׳ יהיה בכסלך״, כלומר הקב״ה יהיה משענתך, אתה יכול לבטוח בו ולסמוך עליו. רבי צדוק כותב שלכל אדם מעם ישראל צריכה להיות מידה גדולה של ביטחון בה׳. נוסף על כך הוא מביא את ספר יצירה, שבו נאמר שאות חודש כסלו היא סמ״ך.
צריך לסמוך על נס, כי לפעמים עלינו לצאת מגבולות הטבע שלנו — לשנות את התכונות הטבעיות שעמן נולדנו.
בעל ״מי השילוח״ כותב: לבן קורא לבנותיו לפי טבען. לבכורה הוא קורא לאה, ולצעירה — רחל. מדוע הוא קורא להן כך? פעם ידעו אנשים לקרוא בפני התינוק מה יהיה טבעו. נולדה הבכורה, הביטו בה — אה, זאת לאה. נולדה הצעירה — ברור, זאת רחל.
מה פירוש רחל? מי שכובשת את רגשותיה: כל מה שיש בלבה אינו מגיע לשפתיה. רחל מתאפקת, משום ש״רחל לפני גוזזיה נאלמה״ — כמו כבשה שעומדת בשקט בזמן שגוזזים אותה. כך קובע לבן בעת לידתה. ומהי לאה? כמו אדמה לאה, אדמה עייפה. היא מחכה באופן פסיבי לישועתה.
בעל ״מי השילוח״ אומר: ראו כיצד שתיהן משנות את טבען המולד...
רחל שותקת זמן כה רב, שאפילו יעקב אומר לה: ״די לשתוק!״ וגם מרדכי אומר כך לאסתר, שהייתה מצאצאי רחל. אסתר ״לא הגידה את עמה ואת מולדתה״, ומרדכי אומר לה: ״אם החרש תחרישי בעת הזאת...״
רחל, לפעמים צריך להפסיק לשמור על שתיקה; עלייך להתחיל לזעוק על צרתך. כשהיא אומרת ״הבה לי בנים״, יעקב עונה: ״התחת אלוקים אנוכי?״ ה״כלי יקר״ מביא פירוש נפלא המבוסס על משמעות נוספת של המילה תחת: מתחת. יעקב אומר: אני איני ״תחת אלוקים״, אין לי הצער שלך, יש לי ילדים.
האם אינך מבינה שאישה שיש לה צער נמצאת ״תחת אלוקים״?! את מתחת לאלוקים, ממש תחת כיסא הכבוד!
למה אפוא את מבקשת ממני להתפלל? ככל שאתפלל, תפילתי לא תישמע כמו תפילתך המלאה כאב. פתחי את פיך, רחל! בקשי בעצמך על עצמך!
זה קשה כל כך, כי מטבעה רחל שתקנית ושקטה. קשה לה לזעוק, קשה לה לבכות. ורחל יוצאת — ויצא — מגבולות טבעה ומתפללת על עצמה: נפתולי אלוקים נפתלתי — ״נפתולי אלוקים נפתלתי עם אחותי גם יכולתי״. כמה קשה לנשים עדינות להתעקש, לדרוש ולבקש...
ובמה לאה יוצאת מגבולותיה? לאה שמצפה כל הזמן לישועה? פיה פתוח כמו אדמה לאה, אדמה יבשה וסדוקה. לאה, שלפי פשוטו של מקרא היא אישה שנואה, מתאמצת להתגבר על עצמה: ״ויבוא יעקב מן השדה בערב ותצא לאה לקראתו ותאמר אלי תבוא כי שכר שכרתיך בדודאי בני!״
כמה עלינו ללמוד מלאה אמנו ליזום שלום בית בעצמנו.
זה קשה כל כך, מנוגד כל כך לטבעך. לאה מתפללת, עיניה נחלשו מבכי, היא פונה לקב״ה, כולה רוחניות. מה לה ולגשמיות? אבל כתוב שיששכר הוא חמור גרם (בראשית מט, יד). למילה גרם אותו שורש כמו גרם במובן של סיבה — כלומר החמור היה הגורם. החמור של יעקב, שהתקרב לאוהלה של לאה, גרם לה לצאת לפגוש את בעלה. ״פתאום״ מתגלה גשמיות אצל אישה שכל כולה תפילה.
הקב״ה פונה אלינו דרך פרשת השבוע: כדי לבנות בית יהודי עלייך לסמוך על הנס שתוכלי לשנות את טבעך, כי הילדים יכריחו אותך לצאת מהטבע הזה, מדפוס ההתנהגות הרגיל והמולד שלך. ולא רק הילדים — גם היחסים עם הבעל ועם המשפחה. במוקדם או במאוחר יהיה עלייך ״לצאת מהגבולות״! צריך רק להאמין שהקב״ה אכן נותן לנו כוחות לחולל את כל השינויים המופלאים האלה בעצמנו.
הכינה: ז׳ סקרז׳ינסקאיה