שרה יוכבד ריגלר
הכול התחיל בקומפוסט.
לפני כמה שנים הזמנתי קומפוסטר גדול מפלסטיק מן הקטלוג האמריקאי "חזרה לטבע", כדי להפוך את שפע קליפות הירקות שלי לקומפוסט עשיר לעציצים שבגינה הקטנה בחצרי. הקומפוסטר, שנראה כמו פח אשפה גדול עם פתחי אוורור בצדדים ודלת קטנה בתחתית, הוצב בפינה לא בולטת של החצר המשותפת לנו ולעוד חמש דירות.
אחד השכנים מלמעלה, מר X, גבר מבוגר וגרוש שלא התרועע עם איש מדיירי החצר, לא היה מרוצה. הוא טען שהקומפוסט מסריח ומושך זבובים. הרחתי: שום ריח. הסתכלתי: אין זבובים. הזמנתי עוד שני שכנים, הקמתי ועדת מרחרחים של ממש, וכולנו הרחנו והסתכלנו יחד. שום סירחון. אין זבובים. אף שראיתי בעצמי שכנה למופת, לא התכוונתי להיפטר מערימת הקומפוסט היקרה לי בגלל תלונות מדומות של שכן שאי אפשר לרצותו.
לפני חודשיים דפקה על דלתנו חן, כלתו של שכן אחר, המתגוררת ביישוב חקלאי. "אני לא רוצה להישמע דוחפת", אמרה, "אבל אם אי פעם תרצו להיפטר מן הקומפוסטר שלכם, נשמח לקחת אותו." חשבתי על מר X, שבחודשים האחרונים לא חש בטוב, והרגשתי אשמה. אבל לא אשמה במידה שתגרום לי להיפרד מהקומפוסטר.
שלושה ימים אחר כך התבונן בעלי בעבודתי בגינה והחליט לתרום את חלקו ולהפוך את הקומפוסט. הוא הסיר את המכסה והחל לערבב במקל את שאריות הירקות והעלים הנבולים.
פתאום קפצה מן הקומפוסטר חולדה. היא נעלמה מתחת לשער החצר אל מבוך סמטאות העיר העתיקה, והשאירה אותי רועדת מאימה. בעלי העיר שפרוותה חלקה ומבריקה. מסתבר שכל קליפות הגזר וקצות הפסטינק שלי הפכו למזון לחולדה!
ישבתי במטבח, גל של גועל הציף אותי, ושאלתי את עצמי: אם השם מנהל את היקום, איזו מסקנה עליי להסיק ממה שקרה? איזו "חולדה" התיישבה בקומפוסט שלי? אולי זו חוסר ההתחשבות שלי ברגשות הזולת? כנראה שהשם לא היה חבר ב"ועדת המרחרחים" שלי ולא הסכים למסקנותיה. הרמתי את הטלפון והתקשרתי לחן. "את יכולה לקחת את הקומפוסטר", אמרתי לה.
בשבוע שלאחר מכן בא בעלה של חן ולקח את הקומפוסטר. הרגשתי שנענשתי. יחד עם זאת, חשתי הקלה על שנפטרנו מהחולדה.
כעבור כמה ימים, בשעת בוקר מוקדמת, נכנסתי למטבח וגיליתי שאפרסמון ותפוח כורסמו בחלקם. חתיכות של קליפת אפרסמון היו פזורות על השיש. מבוהלת התקשרתי לבעלי, והוא הזמין מדביר.
המדביר אישר שזו אכן חולדה ולא עכבר. סביר שהיא נכנסה דרך החלק התחתון של חלון המטבח, שבו הייתה פינה מכופפת של רשת המתכת שהתקנו נגד חתולים. הוא הציב שלוש מלכודות לחולדות עם שוקולד כפיתיון, והעיר שחולדות אוהבות שוקולד. (אני עצמי אוהבת מאוד שוקולד, אבל העמדתי פנים שלא שמעתי שיש לי משהו משותף עם המכרסמים המגעילים האלה.) מלכודת אחת הונחה מתחת למקרר, השנייה על אדן החלון והשלישית ליד הספה בסלון. כמה שבועות קודם לכן מצא שם בעלי גללים מסתוריים כשפתח את הספה למיטת אורחים.
אף שאני תמיד קמה ראשונה ועוברת ראשונה במטבח בדרך לתפילה בסלון, באותו ערב לקחתי את הסידור לחדר השינה. החלטתי לומר שם את תפילות הבוקר עד שבעלי יקום ויסלק את החולדה המתה. אתם רשאים לכנות אותי סקסיסטית, אבל בעיניי ברור שסילוק חולדות מתות הוא עבודה של גברים. כל הנשים שאני מכירה, אפילו פמיניסטיות נלהבות, מסכימות איתי.
למחרת בבוקר עבר בעלי, עדיין מנומנם, על כל שלוש המלכודות ודיווח: אין חולדה.
אבל אפרסמון נוסף כורסם. ומתחת לכיור החלבי במטבח מצאתי גללים. החולדה נכנסה לארון שמתחת לכיור מלמטה, דרך החלל הפתוח שסביב צינור הניקוז, וחגגה בפח האשפה. הצטמררתי והזמנתי שוב את המדביר.
הוא העביר שתי מלכודות לארון, ממש ליד צינור הניקוז. את השלישית השאיר מתחת למקרר.
למחרת בבוקר, כשניסיתי להתפלל בחדר השינה ולא לחשוב על חולדה מעוכה מתחת לכיור המטבח, בדק בעלי שוב ודיווח: אין חולדה.
במקום זאת נפלו על המלכודות שתי סמרטוטיות שבדרך כלל מונחות על חלקו האופקי של צינור הניקוז. כנראה שהחולדה טיפסה על הצינור כדי להתחמק מהמלכודות, והגיעה בשלום לפח האשפה.
"ניתן לה עוד לילה", הציע בעלי. "שום חולדה לא יכולה להיות חכמה כל כך."
למחרת בבוקר היו על רצפת המטבח שלושה סנטימטרים של מים. החולדה, כנראה צמאה, כרסמה חור בצינורית הפלסטיק המוליכה למסנן המים שלנו. החור היה במרחק של כחצי מטר בלבד מן המלכודת שנסגרה מתחת למקרר.
הזמנתי שוב את המדביר. הוא היה נבוך. כבר עשרים ושבע שנים הוא לוכד חולדות בדיוק באותן מלכודות עם פיתיון שוקולד. אף חולדה אחת לא הצליחה לחמוק ממנו.
הפעם בא עם מרסס משאבה מלא בחומר דוחה חולדות. ידענו שהחולדה גרה מתחת לארון, בחלל של שמונה סנטימטרים שבין הארון לרצפה. תחילה הציב המדביר מלכודת ממש מול החור ליד הקיר שדרכו נכנסה החולדה לחלל הזה. אחר כך החל לרסס מתחת לכיור, ישירות אל הפתח סביב צינור הניקוז. הוא ריסס כמות כה גדולה של חומר דוחה חולדות, עד ששלוליות קטנות החלו לזלוג מתחת לארון המטבח. ציפינו שהחולדה תפרוץ ממחבואה היישר אל המלכודת הממתינה.
חיכינו. וחיכינו. לא הייתה חולדה.
לבסוף אמר המדביר שממתינה לו עבודה נוספת ועזב. בעלי הלך לשיעור גמרא. מרחתי בשומן את החלק האופקי של צינור הניקוז, כדי שאם החולדה תנסה לטפס עליו, תחליק אל שתי המלכודות הממתינות למטה. אחר כך הלכתי למחשב שלי, במרחק שני חדרים מן המטבח, וניסיתי לעבוד. כעבור שעתיים שמעתי את קפיץ המלכודת נסגר.
"סוף סוף", חשבתי. נשארתי ליד המחשב וחיכיתי שבעלי ישוב הביתה ויסלק את החולדה המתה. כשנכנס למטבח דיווח: המלכודת ליד המחבוא אכן נסגרה, אך אין זכר לחולדה. איכשהו הצליחה החולדה להזיז את המלכודת, לגרום לה להיסגר, ולהימלט אל מקום אחר בביתנו.
באותו ערב, לראשונה זה שבוע, השארנו את חלון המטבח פתוח ומזמין. קיווינו שלחולדה תימאס המלחמה נגד שלושה בני אדם והיא תעבור לשטח שקט יותר.
במשך היומיים הבאים לא נראתה החולדה. טקס הערב שלנו כלל כעת את הסתרת קערת הפירות בתנור ואת העגבניות המבשילות במיקרוגל. החלטתי להשאיר אפרסמון אחד על רצפת המטבח כדי לברר אם החולדה עדיין מתגוררת אצלנו.
למחרת בבוקר מצאתי את האפרסמון המכורסם על הרצפה בקצה השיש הבשרי. מבוהלת הזמנתי את המדביר בפעם הרביעית, שיא בכל הקריירה הארוכה שלו בהדברת מזיקים. לא רצינו לגרום סבל לשום ברייה של השם, אפילו לא לחולדה, ולכן העדפתי מלכודות שממיתות במהירות. אבל כעת, בייאושי, ביקשתי ממנו להביא רעל.
הוא הגיע מצויד בשתי מלכודות דבק ובשלושה סוגי רעל. הוא גילה חור גדול במרחק כמה אינצ'ים מן האפרסמון המכורסם והמטולטל. החולדה מצאה כנראה בית חדש מתחת לשיש, שהיה לו מוצא אחד בלבד. המדביר הניח בחור שתי שקיות של רעל הפועל בתוך שלושה ימים. אחר כך הציב שתי מלכודות דבק מחוץ לחור, כדי שלא יהיה אפשר לצאת בלי להילכד. הוא פיזר אבקת רעל מהיר על האפרסמון המכורסם והניחו על מלכודת הדבק הראשונה, כדי שהחולדה תאכל את הפרי המורעל ותמות במהירות, במקום למות מוות איטי ומייסר על מלכודת הדבק. למקרה שהתחבאה במקום אחר, הניח אפרסמון מורעל נוסף מן הצד השני של המלכודת. זו הייתה מערכת מורכבת, אך כביכול חסינת כישלון.
גם זה לא עזר. למחרת בבוקר דיווח בעלי: אין חולדה, והאפרסמונים לא נגעו.
עמדנו והסתכלנו במערכת חסינת הכישלון שלא פעלה, ולפתע הבנתי: זו אינה חולדה רגילה. היא בוודאי גלגול [הופעתה מחדש] של נשמה כלשהי, והיא מסרבת למות עד שתזכה לתיקון [תיקון רוחני]. המסורת היהודית מלאה בסיפורי גלגולים. אומנם חזרתה של נשמה אנושית בגוף של בעל חיים היא עונש נדיר, אבל הדבר קורה לפעמים. איך אחרת אפשר להסביר שחולדה חכמה משלושה בני אדם?
"זהו זה", הכרזתי באוזני בעלי ההמום. "נלך לרב שיינברגר, המקובל המתגורר בשכונתנו, ונשאל איזה תיקון דרוש לחולדה הזאת כדי שתמות סוף סוף."
בעלי לעג לרעיון שלי, אך בכל זאת בא איתי בחוסר רצון אל הרב שיינברגר. סיפרתי לרב את כל הסיפור ושאלתי: "האם החולדה הזאת יכולה להיות גלגול, ואיזה תיקון היא צריכה?"
הרב שיינברגר הניף את ידו בביטול והשיב: "החולדה אינה גלגול. והחולדה לא זקוקה לתיקון." אחר כך הביט בי ישירות ואמר: "את זקוקה לתיקון."
"אני?" שאלתי בהפתעה. "איזה תיקון דרוש לי?"
"מה אומרת החולדה ב'פרק שירה'?" שאל הרב שיינברגר. "פרק שירה" הוא שיר עתיק המיוחס לדוד המלך, שבו כל יצור ותופעת טבע, מן השמים ועד המדבר, מן הנהרות ועד הברקים, מן החלזונות ועד הלווייתנים, משבחים את הקדוש ברוך הוא באחד מפסוקי הכתובים.
באותו בוקר ממש התקשרה אליי חברתי שרה יהודית, שעקבה מקרוב אחר עלילות החולדה שלי, ובישרה לי תגלית מדהימה: ב"פרק שירה" מכריזה החולדה: "כל הנשמה תהלל יה, הללו יה!" זהו הפסוק האחרון, ואולי הנשגב ביותר, בספר תהילים. והוא מיוחס לחולדה!
השבתי לרב שיינברגר בצייתנות: "כל הנשמה תהלל יה, הללו יה!"
"התיקון", אמר בפסקנות, "הוא להפסיק להתלונן."
הבטתי בו כאילו חשף פגם סודי שהוסתר אפילו ממני. להתלונן? אני? אינני בכיינית.
הרב שיינברגר המשיך: "חז"ל קוראים את הפסוק כך: 'על כל נשימה ונשימה'. כלומר, בכל נשימה יש להודות ולהלל להשם." הדבר מבוסס על הקשר בין המילים "נשמה" ו"נשימה" בלשון הקודש, קשר שקיים גם בשפה הרוסית. "כל אחד מאיתנו קיבל שפע כה גדול של ברכות, שעלינו לערוך בכל יום סעודת הודיה להשם. ואם איננו עושים זאת, עלינו לפחות לשבח את הקדוש ברוך הוא על כל נשימה."
חזרתי הביתה כשמחשבות שונות מתרוצצות בראשי. אם אני רוצה להיפטר מהחולדה, עליי להפסיק להתלונן. אבל האם אני באמת מתלוננת הרבה כל כך?
באותו ערב הסרתי את שתי מלכודות הדבק. החולדה לא הייתה אויבתי ולא רציתי לגרום לה מוות מייסר כל כך. השארתי אפרסמון אחד מרוח ברעל מהיר. בבוקר לא נראתה החולדה, והאפרסמון נשאר שלם.
כרגיל, ליוויתי את בני בן התשע לתלמוד התורה שלו בגאולה. בני שונא את ההליכה הזאת, הנמשכת ארבעים דקות, אף שלדברי הפיזיותרפיסט שלו היא מועילה לו. כרגיל הוא התעקש, התנגד והלך בקצב של חילזון. כשבעלי חזר מבית הכנסת לאחר תפילת שחרית, הלכתי לקבל את פניו ולספר לו על הבוקר המתסכל שלי. אי שם בין חדר השינה לדלת הכניסה הבנתי: זו תלונה! דבריו של הרב שיינברגר הבזיקו בראשי. מיהרתי להחליף את הבעת פניי הקודרת בחיוך רחב וקיבלתי את בעלי בהתלהבות: "בוקר טוב! איזה בוקר נפלא להיות בחיים! כל הנשמה תהלל יה, הללו יה!"
כעבור חמש דקות מצאתי את החולדה מאחורי המקרר. היא הייתה מתה.
היתרונות שבדיכאון
לא העליתי בדעתי עד כמה אני מתלוננת. חשבתי שאני פשוט מספרת על חוסר שביעות רצוני מן הילדים, על הקושי למצוא מקום חניה, או על הטלפון האלחוטי החדש שהפסיק לפעול שבוע אחרי תום האחריות. אבל מכ"ם התלונות החדש שלי, שהותקן בעקבות החולדה, גילה הרגל קבוע לראות את המתרחש באופן שלילי.
שאלתי את עצמי: "מדוע? הרי האופן שבו אנו תופסים מצב מסוים הוא בחירה שלנו. מדוע אפוא אנו בוחרים בסבל?"
התשובה היא בחלקה אגו ובחלקה תרבות. בסיפורים וברומנים מתגלות חוכמתו, תושייתו או גבורתו של הגיבור רק בהתאם לקושי של הבעיה העומדת בפניו.
כנראה שהאגו שלי למד את הרעיון הזה מוקדם: אם אני רוצה שיראו בי אישה חכמה, בעלת תושייה או גיבורה, עליי להדגיש את קושי המצב שבו אני נתונה. הרי איך יידע בעלי איזו אם מנוסה ורגישה אני, אם לא אספר לו באילו אתגרים בחינוך הילדים נתקלתי היום?
איך תדע חברתי עד כמה אני סבלנית וצדיקה, אם לא אספר לה ששכנה, בלי להזכיר שמות כמובן, העליבה אותי שלא בצדק?
נוסף על כך, התרבות משדרת לי שאנשים שתמיד מחייכים הם איכשהו שטחיים. האם אינם עוקבים אחר החדשות, המלחמות, הרעב והמגפות? על מה יש להם לשמוח?
בשנות השישים, כשהייתי סטודנטית באוניברסיטה ולמדתי משוררים מלנכוליים מבודלר ועד עזרא פאונד, הפנמתי איכשהו את הרעיון שאנשים מדוכאים הם עמוקים מאוד. למעשה, בקמפוס שלנו באוניברסיטת ברנדייס רווחה הדעה שאם אדם אינו בדיכאון, משהו אצלו אינו כשורה.
שמחה ויהדות
היהדות נוקטת גישה הפוכה לחלוטין. רבים חושבים שהדגש על השמחה ביהדות הופיע במאה השמונה עשרה, עם צמיחת החסידות. למעשה, התורה עצמה אומרת דבר מדהים. לאחר הנבואה על המכות הנוראות שיפקדו את עם ישראל, היא קובעת שכל זה יבוא "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב…" [דברים כח:מז].
מדוע התורה רואה בעצב, ולא בחטא, את הפגיעה הגדולה ביותר בעבודת השם?
דמיינו שבעלך מפתיע אותך בנסיעה לפינת גן עדן. תוכים ססגוניים קוראים מן הדקלים. השמש הארגמנית שוקעת באוקיינוס כחול וצלול. בעלך מגיש לך זר ורדים, לא, סחלבים! אחר כך הוא מניח לפנייך סל מלא פירות בשלים: אננס, מנגו, פפאיה ותאנים. על הפירות מונחת קופסה גדולה של שוקולד בלגי. (אל תשכחו, זו הפנטזיה שלי!) נניח שאת יושבת ומתלוננת בעגמומיות שלא הגישו לך סטייק. מה הדבר אומר על היחסים ביניכם?
הרי זה בדיוק העולם שהשם ברא למעננו! שקיעות, סחלבים, חינניות, הרים, פרפרים, תוכים, גורי חתולים, מנגו, תותים וכן, פולי קקאו! כל תלונה על מה שאין לנו היא סטירת לחי כביכול לפנים האלוהיות, כישלון בתפיסת העולם חמור יותר מכישלון במעשה. אם איננו מרגישים בכל רגע כמה השם אוהב אותנו וכמה הוא נותן לנו כביטוי לאהבתו, אנו דוחים את הקשר עמו שלמענו, לפי היהדות, ברא את העולם.
ללמוד לשבח את הקדוש ברוך הוא
להלל את הקדוש ברוך הוא על כל נשימה הוא מתכון לא רק נגד פלישת חולדות, אלא נגד עצבות מכל סוג. התהליך מורכב מארבעה שלבים:
- חפשו את הטוב בדבר או במצב שנקרה בדרככם. התרגלו לשים לב לפרטים.
- הכירו בכך שהכול בא מן השם, המחיה את כל הבריאה, כל שריר, כל דחף עצבי וכל אטום, בכל אלפית שנייה.
- הכירו בכך שהשם נתן את הדבר או את המצב הזה דווקא לכם, מפני שהוא אוהב אתכם, כל אחד בנפרד.
- תנו לשמחה למלא את לבכם, והללו את השם!
חיי לאחר החולדה קיבלו גוון אחר: הצבעים הקודרים פינו את מקומם לכתמי צבע בהירים. כעת, כששואלים אותי מה שלומי, אני עונה: "נפלא!" ואני מתכוונת לכך באמת, בלי לחשוש שיחשבו אותי לשטחית או לריקנית. אינני מתביישת להיות מאושרת.
בחיי היום יום הדבר מתבטא כך:
- במקום להתמרמר על הצורך לקפל כביסה, אני מעריכה כל פריט. החולצות של בעלי? אני משבחת את הקדוש ברוך הוא על הכותנה, הבד הנושם והמופלא שגדל מן האדמה; על החולצות שנתן לבעלי, שלא הייתי צריכה לארוג או לתפור; ועל כך שיש לי בעל בכלל. סדינים עם גומי? אני משבחת את השם על סדינים נקיים, רעננים ומזמינים כל כך לפני השינה, ועל הפינות המותאמות, שאף שקשה לקפלן הן מאפשרות לי לסדר את המיטה במהירות. ובעודי יושבת ומקפלת כביסה ומשבחת את השם, אינני שוכחת להודות לו על מכונת הכביסה, שבזכותה אינני צריכה לעמול על לוח כביסה כפי שעשתה סבתי.
- במקום להתלונן שהטלפון בחדר השינה אינו פועל, אני משבחת את השם על כך שהטלפון במטבח פועל. אני מודה לו על אלפי השיחות שניהלתי בטלפון הזה לפני שנפל בפעם האחרונה. ואני מודה להשם על כך שיש טלפונים, ואינני צריכה לרוץ אל חברתי בכל פעם שאני רוצה לומר לה דבר מה.
הרב שלמה וולבה, זיכרונו לברכה, המליץ על התרגיל הבא: כמה פעמים ביום, לפני שאוכלים פרי, קחו אותו בידכם וחשבו כמה תהליכים הנהיג השם כדי שהפרי המסוים הזה יהיה שלכם. למשל, החזיקו מנדרינה וחשבו כיצד צמח מזרע מנדרינה זעיר שתיל. במשך כמה שנים נתן השם שפע של אור שמש ומים כדי שהשתיל יגדל לעץ. ואז, באביב האחרון, נפתחו על העץ מאות פרחים שריחם משכר. בהדרגה נשרו הפרחים והופיע פרי ירוק קטן. במשך שמונה חודשים הלך הפרי וגדל. אחר כך נעשה כתום בוהק. מישהו קטף אותו, ארז ושלח לחנות שבה קניתם אותו. וכל התהליכים הללו נוהלו בידי השם כדי להעניק לכם את המנדרינה הזאת. כעת אמרו את הברכה: "ברוך אתה ה', אלוהינו מלך העולם, בורא פרי העץ." לאחר מכן עצמו את העיניים ונגסו במנדרינה. הרגישו את מתיקותה, מרקמה ועסיסיותה; חשבו על ויטמין סי המגיע בדיוק כשזקוקים לו כל כך בחורף, ועל המעטפת האישית של כל שקיק מיץ זעיר. ואז התענגו על אהבת השם אליכם, המתבטאת במתנה הזאת.
לא תיפלו שוב לעולם לדיכאון.
התרגום המקורי לרוסית: BIN