שרה יוכבד ריגלר
שבעים וחמש ילדות יתומות בכלכותה לימדו אותי להבין באמת מהי הכרת תודה. נדרשו לי עשר שנים כדי להפנים את השיעור הזה.
אף שזו הייתה תקופת העבודה הממושכת השנייה שלי בבית היתומים בכלכותה, עדיין נדהמתי מתנאי החיים של הילדות. כשגדלתי הייתה לי חדר משלי, ואילו לילדות האלה לא היו אפילו מיטות משלהן. הן ישנו על מזרנים דקים שנפרשו על הרצפה, שתי ילדות על כל מזרן, מכוסות בשמיכה ובכילה נגד יתושים. במשך היום ערמו את המזרנים בפינה, והחדר שימש למשחקים ולהכנת שיעורי בית.
המרחב האישי היחיד שלהן היה מגירה בגודל של קופסת נעליים גדולה. במגירה הזאת שמרה כל ילדה את כל רכושה: אחד משני חלוקי הכותנה שלה, זה שלא לבשה באותו רגע, שני עפרונות ומחברת. לכעשרים וחמש ילדות היו זוג סנדלים, שאותם נעלו כשיצאו החוצה באירועים חגיגיים. לכתריסר ילדות הייתה שמלה יפה שסבתא ענייה נתנה להן במתנה. וזה הכול. שום בגדים אחרים. לא מברשת שיניים. לא עפרונות. לאף אחת מהילדות לא היו מספיק חפצים כדי למלא את הקופסה. ובכל זאת, זו הייתה קבוצת האנשים השמחה והאוהבת ביותר שהכרתי בחיי. אהבתי אותן מאוד.
הילדות שכנעו אותי ללמד אותן אנגלית. יום אחד התחלנו שיעור על הפכים: גבוה–נמוך, רזה–שמן, עשיר–עני. אחרי שהסברתי את המילים באנגלית פשוטה, קראתי לאחת הילדות לעמוד לפני הכיתה ושאלתי: ״האם בהוואני רזה, שמנה או בינונית?״
הילדות הרימו ידיים, ומי שבחרתי בה השיבה: ״בהוואני רזה״.
הילדות היו נבונות וצמאות לידע. השיעור התקדם מצוין, עד שקראתי ללקשמי לעמוד לפני הכיתה. הצבעתי על הילדה הכחושה והיחפה בחלוק הלבן הפשוט ושאלתי: ״האם לקשמי עשירה, ענייה או בינונית?״
שני תריסרים של ידיים זינקו למעלה. קראתי לאחת הילדות. באנגלית ברורה ומושלמת היא ענתה: ״Lakshmi is medium.״ (״לקשמי בינונית״.)
ברור שהיא לא הבינה את משמעות המילה. לקשמי, כמו כל הילדות, חיה בעוני מחפיר — עובדה שכולן קיבלו בעמידה איתנה ושמחה. פניתי לילדה אחרת. היא השיבה בהתלהבות: ״לקשמי בינונית״.
הסברתי שוב את משמעות המילים ״עשיר״ ו״עני״, הפעם באמצעות מילים בבנגלית, כדי שלא יהיה מקום לאי־הבנה נוספת. ואז שאלתי את הכיתה כולה: ״האם לקשמי עשירה, ענייה או בעלת אמצעים בינוניים?״
כולן קראו במקהלה שמחה: ״לקשמי בינונית״.
הייתי מבולבלת לחלוטין. כיצד ראו הילדות האלה את לקשמי — וממילא גם את עצמן — כמשהו אחר מלבד עניות?
אחרי השיעור חזרתי לחדרי (לחדר הפרטי והנפרד שלי) וניסיתי להבין זאת. הרי הילדות ידעו שלרוב הילדים, אפילו בכלכותה הענייה, היה יותר מאשר להן. הן למדו בבית הספר עם ילדות ״רגילות״ — ילדות שהיו להן הורים, נעליים וסרטים צבעוניים ויפים בשיער.
ניתחתי בקפידה מה בדיוק יש להן. בסופו של דבר ערכתי רשימה בת ארבעה פריטים: קורת גג מינימלית ביותר, מזון, חינוך וחברות. וזה הכול.
אבל מה באשר לכל מה שלא היה להן? לאף אחת מהן לא הייתה נדוניה, שבלעדיה הסיכויים להינשא היו קטנים.
לאף אחת מהן לא היה אפילו ספר אחד או צעצוע אחד. לאף אחת מהן לא היה כסף לקנות ממתק או חפץ קטן — מעולם. איזה מעוף פראי של הדמיון, או של הלב, גרם להן לחשוב שאינן עניות? השאלה הזאת הייתה תקועה בראשי כמו קוץ במשך עשר שנים.
מה מגיע לי?
כעבור עשר שנים למדתי תורה בירושלים. הרב הסביר מדוע לאה אמנו קראה לבנה הרביעי יהודה — שם שנגזר מן השורש של המילה ״להודות״. מכיוון שהמילה ״יהודי״ נגזרת מן השם ״יהודה״, הכרת תודה היא איכשהו חלק בלתי נפרד מן היהדות.
אבל מדוע המתינה לאה ללידת בנה הרביעי כדי להשתמש בשם הזה? האם לא הייתה אסירת תודה על בנה הראשון יותר מאשר על הרביעי?
הרב הסביר, בהסתמך על המפרשים הקלאסיים, שיעקב ידע שיהיו לו שנים עשר בנים. מכיוון שהיו לו ארבע נשים, כל אחת ציפתה ללדת שלושה בנים.
עם לידת הבן הזה, הרביעי, הרגישה לאה שקיבלה יותר מן החלק המגיע לה. לכן קראה לו יהודה ואמרה: ״הפעם אודה את ה׳״.
מכאן אנו לומדים עיקרון חשוב ביותר. הכרת תודה אינה תלויה בכמה שיש לנו, אלא בכמה שיש לנו ביחס למה שלדעתנו מגיע לנו.
אם אתם עובדים קשה בעבודתכם, בדרך כלל אינכם מרגישים הכרת תודה מיוחדת כשאתם מקבלים משכורת. אפילו בונוס לחג עשוי להיראות לכם מובן מאליו ולא לעורר גל גדול של הכרת תודה — אלא אם מדובר בסכום גבוה הרבה יותר מזה שנדמה לכם שמגיע לכם.
ההפך מהכרת תודה הוא התחושה שהדבר מגיע לכם בזכות. הגישה ״מגיע לי״ הופכת כל מתנה למשכורת.
הכרת הטוב
בלשון הקודש קוראים להכרת תודה ״הכרת הטוב״, כלומר הכרה בטוב. הסוד הטמון בביטוי הזה הוא שהכרת תודה אינה תלויה בקבלת דבר טוב, אלא בהכרה בטוב שכבר יש לנו.
לכן תחושת הכרת התודה תלויה לחלוטין במודעות. היא דורשת ״חזרה ליסודות״ — הכרה בכל אותם דברים בסיסיים שאנו נוהגים לראות כמובנים מאליהם. לא משנה מה חסר לנו או אילו זמנים קשים אנו עוברים, כל אחת ואחד מאיתנו יכולים למצוא דברים רבים מאוד שעליהם אפשר להודות.
אם הפסדתם כסף בבורסה, אבל עדיין יש לכם ילדים, אתם יכולים להיות אסירי תודה על כך.
אם איבדתם את עבודתכם, אבל עדיין יש לכם בריאות, אתם יכולים להיות אסירי תודה.
אם רגליכם אינן הולכות, אבל אתם יכולים להניע את ידיכם, אתם יכולים להיות אסירי תודה על כך.
למי אנו מודים?
מלבד ההכרה בטוב והתפיסה של מה שיש לכם כמתנה ולא כמשכורת, יש להכרת תודה מרכיב נוסף.
יש טעות שמונעת מאנשים רבים לחוש הכרת תודה אמיתית. יש החושבים שהכרת תודה, כמו אהבה, היא תחושה חמימה שמתעוררת בתוככם אחרי שאכלתם מנה שנייה של קינוח בסעודת שבת. אבל התחושה הטובה הזאת אינה הכרת תודה אלא שובע. היא הופכת להכרת תודה רק כשאתם מבינים שאימכם או אשתכם טרחה להכין את עוגת המוס הזאת, ומרגישים כלפיה הערכה.
גם הכרת תודה וגם אהבה צריכות להיות מופנות למישהו מסוים. הכרת תודה אמיתית פירושה שאני מודה על מה שקיבלתי למי שנתן לי אותו.
מנקודת המבט של התורה, כל בני האדם הם נבראים. החיים וכל מרכיביהם, מן השערות הזעירות באף ועד אלפי האנזימים, הם מתנה מן הבורא. אין לנו זכות מוקנית לשום דבר. אנו מודים לקב״ה על הכול.
המתכון להכרת תודה
מכל האמור אנו לומדים ארבעה צעדים להכרת תודה:
- הכירו בטוב שיש לכם.
- הכירו בכך שזו מתנה, ולא דבר שהרווחתם בזכות.
- זהו את מקור המתנה: הקב״ה או אדם.
- הביעו את הכרת התודה שלכם.
על פי היהדות, הכרת תודה היא היסוד לכול: לאמונה, לשמחה, ליראה ולאהבת ה׳. רק כשאנו מבינים כמה הרבה נתן לנו הקב״ה וכמה מעט אנו ראויים לכך, אנו יכולים להגיע לאמונה ולאהבה.
אין פלא שיהודי צריך לפתוח כל יום בהבעת תודה על עצם החיים, באמירת ״מודה אני״: ״מודה אני לפניך מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך״.
שימו לב שכל מרכיבי הכרת התודה מצויים במשפט האחד הזה. הוא מביע תודה למקור האלוהי של החיים על המתנה הבסיסית ביותר — החיים עצמם. אין דרך טובה יותר לפתוח את היום.
לאחר הרחצה והלבוש ממשיך היהודי להודות לקב״ה על דברים שאחרת אולי היו עוברים מבלי שנשים לב אליהם. ארבע עשרה ״ברכות השחר״ הקצרות ממקדות את תודעתנו בהכרת תודה על יכולות בסיסיות כמו ראייה, תנועה, עמידה זקופה והליכה. על חלק מן המתנות האלה קל לחוש הכרת תודה כנה. אולם ברכות אחרות עלולות להיות כה בלתי מורגשות עבורנו, שלפעמים אנו זקוקים לטלטלה כדי להעריך אותן.
אני עצמי לא הצלחתי להתייחס ברצינות לברכה מסוימת אחת עד שעברתי ניתוח חירום בבטני. שכבתי במיטת בית החולים וגנחתי מכאב כשהאחות אמרה לי לקום וללכת מעט. חשבתי שהיא יצאה מדעתה. רק לאחר שהשכנוע העדין שלה הפך להתעקשות, הכרחתּי את עצמי להתיישב ולרדת בזהירות מן המיטה, מתפתלת מכאב בכל תנועה. לבסוף עמדתי, אך כל שיכולתי לעשות היה ללכת כמה צעדים בחדר כשאני כפופה.
האחות חזרה ואמרה: ״הזדקפי״, אבל הבטן כאבה לי יותר מדי.
ואז הגיע זמן תפילת שחרית. עמדתי ליד המיטה כמו זקן שכפפו אותו השנים, וכשהגעתי לברכה ״ברוך אתה ה׳, אלוהינו מלך העולם, זוקף כפופים״ כמעט פרצתי בבכי. איך דילגתי בעבר על הברכה הזאת? איך יכולתי לראות את היכולת ה״פשוטה״ לעמוד זקופה כמובנת מאליה? מדוע הייתי צריכה לאבד את היכולת הזאת לפני שיכולתי להעריך אותה?
נדרש לי זמן רב כדי להבין מדוע היתומות הבנגליות שלי ראו את עצמן כבעלות אמצעים ״בינוניים״ ולא כ״חסרות כול״. הן ידעו את סוד הכרת התודה: הן ראו במעט שהיה להן מתנה, ולא חשבו שמגיע להן יותר. הן המחישו את דברי ״פרקי אבות״: ״איזהו עשיר? השמח בחלקו״.