נשמה שלי

ניסים לא כל כך קטנים

סידור בכריכת עץ זית, חלומות חוזרים על עיר זהב והצלה מסכנות יוצאות דופן עיצבו את דרכם של שרה ושלמה פוקס־אשרי מקליפורניה לירושלים. סיפורם עוסק באמונה, באינטואיציה ובהכרה בהכוונה משמים.

שרה יוכבד ריגלר

ניסים לא כל כך קטנים

ביום הולדתה החמישי של שרה אפל נתן לה סבה יעקב סידור תפילה בכריכת עץ זית, שאביו קנה כמה עשרות שנים קודם לכן בעת מסע עלייה לרגל מבלארוס לארץ ישראל.

בעמוד הראשון של הסידור כתב: ״תמיד היי גאה בכך שאת יהודייה, ודעי שיש לך ארץ קדושה״.

שרה, שגדלה במשפחה שלא שמרה מצוות, לא ידעה לקרוא עברית ולא ידעה כיצד להשתמש בסידור. לכן הניחה את המתנה היקרה מתחת לכרית ושמרה אותה שם במשך שבע השנים הבאות. כנראה הסידור חדר לחלומותיה. אף שחיה באפלנד, עיירה קטנה במרכז קליפורניה, ראתה בחלומותיה פעמים רבות עיר זהב רחוקה. בחלום אחד שחזר שוב ושוב ראתה את עצמה הולכת על גשר צר לעבר עיר הזהב. אז שמעה קול משמים: ״אם תביטי רק באור היוצא מעיר הזהב, תגיעי לעיר הזהב״.

אבל בזמן שהלכה על הגשר שמעה קולות אחרים שבקעו מתחתיו. שם ראתה אנשים יפים, לבושים בבגדים יפים ושרים שירים יפים. הם קראו לה להצטרף אליהם, אך ברגע שהתקדמה לעברם נפלה מהגשר ונמצאה לנצח ״בארץ של שום־מקום תמידי, כמו בקניון ריק שאין בתוכו שום דבר אמיתי״.

יום אחד, כשהייתה בת שתים־עשרה, הודיע אביה של שרה שקנה בית גדול יותר בעיירה השכנה ושהם יעברו בקרוב. שרה אהבה את ביתה, ובמיוחד את עץ הבוקיצה הגדול בחצר, שם בילתה שעות בחלומות על התקרבות לבוראה. ״אולי אתה עובר״, אמרה לאביה בעצב, ״אבל אני לא״.

לילה אחד, כעבור כמה שבועות, בזמן ששרה ישנה שינה עמוקה, הרים אותה אביה והכניס אותה למכונית המשפחתית. למחרת בבוקר התעוררה בבית אחר, בעיירה אחרת. המומה, עלתה שרה על אופניה ורכבה חצי שעה עד שהגיעה לביתה הישן. מראה נורא חיכה לה שם. רכב הובלה עמד לפני הבית, ומשפחה לא מוכרת ובה שלושה בנים נכנסה לגור בו. היא צפתה בהם בצער. לבסוף עלתה על האופניים ורכבה משם.

האנשים היפים

החלומות על עיר הזהב נעלמו. במקום להקשיב לקול השמים ולהתרכז באור היוצא מעיר הזהב, נענתה שרה לקריאה המפתה של ״האנשים היפים״. כשסיימה את לימודיה בבית הספר, שנות השישים היו בעיצומן. אנשים יפים היו רבים: היפים בבגדיהם הרחבים ובשיריהם מלאי הרגש, חובבי מדיטציה עם דת האוניברסליות והאהבה שלהם, וילידים אמריקאים עם תרבותם האקזוטית וקשרם לטבע. עיר הזהב נשכחה.

ב־1965 למדה שרה אמנות באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג׳לס. חברה לא יהודייה אמרה לה: ״תמיד ידעתי שאת יהודייה, כי יש אמונה בעיניים שלך. לאחרונה פגשתי בחור שגם בעיניו יש אמונה. כדאי לך להכיר אותו״. החברה הכירה לה את דנה פוקס, בחור גבוה שלא ידע שהוא יהודי עד גיל שמונה־עשרה, כשמישהו סיפר בדיחה גסה על יהודים בסלון ביתו. כשדנה צחק, אמו נזפה בו: ״אל תצחק. גם אתה יהודי״.

שרה ודנה גילו שהם מתאימים זה לזה באופן מופלא. יום אחד נסבה שיחתם על ילדותם. דנה סיפר שגדל בעיירה הקטנה אפלנד. שרה נדהמה.

״גם אני גדלתי שם עד גיל שתים־עשרה. באיזה רחוב גרתם?״

״הרחוב השישי״, ענה דנה. ״גרתי ברחוב השישי הצפוני, מספר 554״.

שרה החווירה. זה היה ביתה. דנה היה אחד משלושת הבנים שעברו אז לגור בו.

החתונה

לבסוף החליטו דנה ושרה להתחתן. אמה המאושרת של שרה תכננה את החתונה ליום ראשון ביולי, בבית תפילה רפורמי.

בבוקר יום החתונה התעוררה שרה בבהלה. היא חלמה חלום מחריד על עיר הזהב של ילדותה. אלא שהפעם עיר הזהב עלתה באש. כל תושביה צעקו באימה.

שרה התקשרה לדנה ואמרה לו: ״אנחנו לא יכולים להתחתן היום. אני לא יודעת למה, אבל זה יום נורא לחתונה״. כשדנה הגיע אליה הבין שלא יצליח לשכנע אותה. אבל מדוע?

הם החליטו שאולי רב יוכל לפענח את התעלומה המאיימת שבחלומה. בספר הטלפונים של לוס אנג׳לס, תחת ״רבנים אורתודוקסים״, מצאו שם וכתובת קרובים. הם נסעו במהירות לבית הרב ודפקו בדלת. כשפתח הרב את הדלת, שאלה שרה בתחינה: ״למה איננו יכולים להתחתן היום?״

הרב הביט בהם וענה: ״כי היום תשעה באב, היום הנורא שבו נשרף בית המקדש בירושלים״.

דנה, שרה והרב עמדו כשדמעות זולגות על לחייהם. הרב בכה משום שהצעירים היהודים האלה תכננו להתחתן ביום צום ואבל. דנה בכה משום שההסבר ההגיוני הזה פירושו שעליו לדחות את החתונה. ואילו שרה בכתה משמחה: סוף סוף נודע לה שמה של עיר הזהב שלה — ירושלים! לפתע הבינה את משמעות כל חלומותיה.

למורת רוחן הרבה של שתי המשפחות, דחו שרה ודנה את חתונתם ביומיים. ביום שלישי, י״א באב, השיא אותם הרב שמצאו בטקס אורתודוקסי. ״סעודת החתונה שלנו הייתה האוכל הכשר הראשון שאכלנו אי פעם בחיינו״, נזכרה שרה כעבור שנים רבות.

נס בחצר האחורית

דנה ושרה עברו לאזור מפרץ סן פרנסיסקו.

הם שכרו בית צנוע למרגלות גבעה תלולה, עם חצר אחורית יפה מוקפת גדר גבוהה מעץ סקויה. בקיץ 1970 כבר היו להם שני ילדים, ושרה ציפתה לשלישי. דנה עבד כמורה בבית ספר יסודי ושרה לימדה אמנות.

יום אחד עבדה שרה במטבח. שני ילדיה הקטנים שיחקו בבריכת פלסטיק קטנה בחצר האחורית.

לפתע שמעה שרה בתוך ראשה קול שציווה: ״רוצי מהר! קחי את הילדים! מהר! עכשיו!״

שרה יצאה בריצה לחצר, אחזה ילד אחד בכל זרוע ומיהרה בחזרה למטבח. ברגע שהדלת נסגרה מאחוריה שמעה רעש מחריש אוזניים. היא הסתובבה וראתה משאית ענקית עם נגרר שמילאה את כל החצר האחורית. גדר הסקויה התנפצה לשבבים כאילו הייתה עשויה קיסמים. מתחת לגלגלי המשאית הייתה בריכת הפלסטיק המרוסקת.

היציאה מהמדבר

בתם הבכורה של בני הזוג פוקס סבלה מכאבי אוזניים מתמשכים. הרופא יעץ להם לעבור לאקלים היבש של אריזונה. לכן, ב־1971 נסעה המשפחה לאריזונה במיניבוס הפולקסווגן שלה. הם התיישבו בקרוואן על גבעה במדבר, ליד מצוק תלול, בין מורמונים, קתולים וילידים אמריקאים.

שנתיים לאחר מכן פרצה בישראל מלחמת יום הכיפורים. לילה אחד חלם דנה חלום בלהות. הוא צעק: ״הם לא ייקחו ממני את הארץ שלי!״ כשהתעורר בבוקר אמר לשרה שהוא רוצה ללכת למשרד העלייה הקרוב כדי לברר על מעבר לישראל.

דנה, שרה ושלושת ילדיהם הקטנים נכנסו למיניבוס הפולקסווגן ונסעו למשרד העלייה בפיניקס, בירת אריזונה. שם שאל אותם נציג הסוכנות היהודית אם היו אי פעם בישראל. הם ענו: ״לא״.

״ואתם יודעים משהו על ישראל?״ שאל.

״לא״, ענו.

״אתם חברים בקהילה יהודית?״

״לא״.

״אז למה אתם רוצים לעבור לישראל?״ שאל בתמיהה.

שרה סיפרה לו על סידור התפילה בכריכת עץ הזית שהובא מארץ ישראל, על חלומותיה על עיר הזהב ועל כך שביום חתונתה הבינה שזוהי ירושלים.

נציג הסוכנות היהודית התרגש בעליל. בנימה שאינה אופיינית לפקידים ישראלים אמר להם: ״ילדיי, ילדיי, חזרו הביתה״.

וכך החליטו לעלות ארצה. הם מילאו את כל הטפסים וקבעו לצאת בדיוק בעוד חודש. אחר כך נסעו בחזרה לביתם במדבר, על המצוק.

שרה פחדה. הרי התנהלה מלחמה, ובאותו זמן ישראל לא ניצחה בה. כשיצאו היא ודנה ממיניבוס הפולקסווגן, והילדים עדיין שיחקו בתוכו, אמרה לבעלה: ״אם ניסע לישראל, חיינו וחיי ילדינו עלולים להיות בסכנה״.

היא בקושי הספיקה לומר זאת, והמיניבוס שלהם, עם שלושת הילדים בפנים, החל פתאום לנוע. בתוך שניות צבר מהירות ודהר במורד הגבעה במהירות של 60 מייל — 96 קילומטרים — לשעה, היישר לעבר המצוק. דנה, שרה וכמה עשרות משכניהם קפאו באימה. דבר לא היה יכול לעצור את הרכב. כעבור רגעים כבר היה תלוי מעל התהום... ולפתע נעצר. גלגל אחורי נתפס בשיח קטן. לתדהמת כולם נשאר המיניבוס תלוי באוויר, מוחזק רק בידי השיח.

כל השכנים החלו לצעוק: ״נס ליהודים! אלוקים עשה נס ליהודים!״

כולם רצו אל הרכב ובעזרת חבלים משכו אותו בחזרה אל הדרך. הילדים לא נפגעו.

שרה ודנה, מלאים אימה והקלה גם יחד, חזרו לקרוואן שלהם עם חברה מורמונית. כשנכנסו חיכה להם מראה מפחיד. עשרות חרקים שחורים משונים היו בכל מקום — על הרצפה, במחבת שעל הכיריים, ואפילו טיפסו על נעלו של דנה בזמן שעמדו שם. במשך שנתיים במדבר לא ראו אף חרק כזה. ״מה זה?״ שאלה שרה את חברתה.

החברה לקחה במהירות מגבת והסירה את היצור מנעלו של דנה. אחר כך הוציאה אותם החוצה. ״אלה עקרבים ארסיים קטלניים״, הזהירה. ״מעולם לא ראיתי כל כך הרבה עקרבים בבת אחת״.

שרה ודנה הבינו שאלוקים שולח להם מסר ברור. פתאום ישראל כבר לא נראתה מסוכנת כל כך. ״קיבלנו את המסר״, נזכרה שרה כעבור שנים רבות. במקום החליטו להוציא לפועל את תוכניות העלייה. באותו יום החלו למכור את הרהיטים. ברגע שמכרו את הארון הראשון נעלמו העקרבים. כולם, עד האחרון.

כמה חודשים לאחר מכן הגיעה משפחת פוקס לישראל. כשירדו במדרגות המטוס אמר דנה — שכעת נקרא שלמה: ״חזרנו הביתה כדי להיות שוב יהודים״.

כעבור עשרים ושמונה שנים יש לשלמה ולשרה פוקס־אשרי שמונה ילדים ושמונה־עשר נכדים, כולם לומדים תורה וחיים בירושלים. שלמה ובניו הם תלמידי חכמים מוערכים. לשרה יש שליחות ייחודית.

בכל יום היא מבלה כמה שעות בתפילה ליד הכותל המערבי ומקיימת ״תפילה של ארבעים יום בכותל״ עבור מי שגרים רחוק מכדי לעשות זאת בעצמם.

קול דממה דקה

הקב״ה מתקשר עם בני האדם תמיד.

אף שהמסרים שאנו מקבלים עשויים להיות פחות דרמטיים מאלה של משפחת פוקס, רובנו חווים בשלב זה או אחר הכוונה והשגחה אלוקית — באמצעות אינטואיציה, חלומות או צירוף מוזר של נסיבות בלתי סבירות.

רוב האנשים, ובמיוחד נשים, שמעו בשלב כלשהו את קולה השקט של האינטואיציה. פתאום עולה בדעתך להתקשר לחברה שלא חשבת עליה זמן רב. את מתקשרת ומגלה שהיא חוותה זה עתה אסון ומודה לך מאוד על השיחה. או שאת מתלבטת אם להזמין טיסה מוקדמת או מאוחרת לחתונת אחיינך. משהו אומר לך לטוס מוקדם. אחרי הנחיתה את מגלה שהטיסה הבאה בוטלה, ושאילו בחרת בה היית מחמיצה את החתונה.

בוקר אחד ביום שישי, כשהתכוננתי לשבת, עלה בראשי פתאום רעיון: ״להתקשר למאיר ולהזמין אותו לשבת״. מאיר היה ישראלי חילוני בן עשרים וחמש, בנה של עוזרת הבית התימנייה שלי, אתי. אתי סיפרה לי שמאיר החל לאחרונה להתעניין ביהדות. השכל ההגיוני שלי ניסה לדחות את הרעיון: ״מאיר אפילו לא מכיר את המשפחה שלנו. הוא גר במרחק שעה נסיעה. אין שום סיכוי שירצה לבלות עשרים ושש שעות רצופות עם חרדים דוברי אנגלית שאינו מכיר. זה פשוט מגוחך״. אבל שוב שמעתי את הלחישה: ״הזמיני את מאיר״. התקשרתי לאתי וביקשתי את מספרו של מאיר, הזמנתי אותו, ו—פלא פלאים—הוא בא לשבת!

זה היה ראשיתו של תהליך שהוביל את מאיר בהדרגה לחזרה בתשובה מלאה. כיום הוא נשוי לבוגרת ״בית יעקב״, בית ספר לבנות דתיות, ולומד יום שלם בכולל. מדי פעם שואלת אותי אמו הגאה: ״מה גרם לך להתקשר למאיר ולהזמין אותו לשבת?״

מתי אפשר לסמוך על ״מסר״?

איך נדע שה״מסר״ באמת מגיע מהקב״ה ולא מהאגו שלנו, המדבר מתוכנו תמיד?

התורה אוסרת במפורש לפרש אותות וניחושים. אם אתם בפגישה עם בחורה ושתי יונים לבנות חגות מעל ראשכם, אין לראות בכך סימן שעליכם להתחתן. הופעה פתאומית של עקרבים בביתכם אינה אות. זו עובדה ברורה והגיונית: סכנה לחיים. אם חששתם לפעול בדרך מסוימת בגלל סכנה אפשרית, כעת עליכם להשוות את הסכנה האפשרית הזאת לסכנה הממשית המאיימת עליכם ברגע זה. אפשר לפרש אותות בדרכים שונות. ״מסרים״ מציגים עובדות; אפשר להסיק מהן מסקנות ואפשר שלא.

מסיפורם של שרה ושלמה אפשר ללמוד שלושה רמזים למועד שבו כדאי לסמוך על ״מסר״:

  1. אם המסר דורש מכם לעשות משהו לא נוח, קשה או בלתי נעים ממש, סביר שאינו מגיע מהאגו שלכם. המסר של שרה לדחות את החתונה הביא עליה את כעס אמה, שהשקיעה חודשים בתכנון האירוע. החלומות של דנה על מעבר לישראל באמצע מלחמה גרמו לו להתחיל תהליך קשה שנגד את כל סדרי העדיפויות שלו. הרבנית הינדה אדלר נהגה לומר: ״אם זה קשה, זה סימן שזה טוב״.
  2. אם יש ספק, התייעצו עם רב. חלומה של שרה שכנע אותה שהיום אינו מתאים לחתונה, אבל היא לא הבינה מדוע. הזוג הצעיר החליט שרב אורתודוקסי יוכל לשפוך אור על חלום־המסר שלה. וכך היה.
  3. אם המסר סותר את התורה, אין זה מסר מהקב״ה. התורה היא המסר האלוקי העליון: ישיר וסופי. התורה מכילה אזהרה מיוחדת מפני נביאי שקר. אפילו אם נבואותיו מתגשמות או שהוא מסוגל לחולל ניסים, אם הוא דורש מכם לעשות דבר המנוגד להוראות התורה, הוא ללא ספק נביא שקר. אותו עיקרון חל על כל סוגי ה״מסרים האלוקיים״. אני מאמינה שמאז מעמד הר סיני לא היה יום אחד שבו הקב״ה לא תקשר עם בני האדם בעקיפין. עם זאת, מאז סיני לא היה אף מסר אלוקי שסתר את ההתגלות בסיני.

ככל שנשתדל לראות את יד ה׳ בחיינו, כך היא תתגלה יותר. וככל שנישמע להוראותיו, קשות ככל שיהיו, כך יתחזק זרם הקשר האלוקי בחיי היומיום שלנו. אילו שרה התעלמה מחלומה על העיר הבוערת, או החליטה שלמרות המסר קשה מדי לדחות את החתונה, אני תוהה אם הייתה יכולה לשמוע את הקול הפנימי שהזהיר אותה להציל את ילדיה.

המפתח להבנת המסרים של הקב״ה הוא כנות. אם אתם בוחנים את המסרים בכנות ובהיגיון, בלי לנסות להגיע למסקנה שנקבעה מראש; אם אתם פונים לעצת רב שרצון ה׳ חשוב לו יותר מרצונו שלו; ואם אתם מוכנים לפעול גם לפי הוראות שקשות לכם מאוד — אז אפשר לסמוך על הקול הפנימי שלכם. זה מה שכינה אליהו הנביא ״קול דממה דקה״ (מלכים א יט, יב). ההשראה האלוקית מדברת אלינו תמיד. ככל שנקשיב בכנות רבה יותר, כך נשמע אותה בבירור רב יותר.