מיכל רוז׳ז׳ה-חנוביץ
אנסה לכתוב את הסיפורים האלה, אבל לא למען עצמי. למען זכרם של מי שהלכו ולמען ילדיי.
בשבוע שלאחר הלווייתו של אבא ישבה אמא ליד השולחן ואמרה שעלינו לכתוב ספר על אבא, לזכרו, ושאנשים שהכירו אותו היטב יכתבו עליו. באותו רגע הייתי מלאה בכאב האובדן, ומחשבה כזאת פשוט לא יכלה להיכנס לראשי. אחר כך אמא חלתה, ואז אני נסעתי לישראל.
רק פעם אחת, בשיחתנו הלפני אחרונה, היא פלטה שחבל שלא הספקנו לכתוב על אבא. סלחי לי. עכשיו, מכאן, מארץ ישראל, אנסה להשלים — אכתוב על אבא, עלייך ועל סבתא.
מה אני יכולה לומר? אתחיל בסיפור קצר.
תחילת שנות התשעים. אנחנו עומדות בעוד תור למשהו. התור רוחש בדאגה עמומה שעוד רגע ה״משהו״ הזה ייגמר. לא כולם אפילו יודעים בדיוק מה ״מחלקים״; העיקר שאפשר לקנות משהו. אחר כך כבר נבין מה לעשות בו. בעקבות עוד שמועה, התור נדרך בכעס, מתוך חשש שהמתנה של ארבע שעות תהיה לשווא. איש קטן וחסר ייחוד, עם שקית רשת בידו, יצא קדימה ואמר, כאילו לאיש מסוים, ששוב היהודים קנו הכול, ואילו הם, האנשים הפשוטים והישרים, סובלים.
כולם שמחו על ההזדמנות למצוא אשם, ומיד נשמעו לא מעט קולות שתמכו בו.
רציתי להתחבא, להפוך לבלתי נראית, אבל לפתע אמא, שנחשבה למי שאינה אוהבת במיוחד פוליטיקה ואינה רואה דבר מלבד האדריכלות האהובה עליה, צעדה קדימה. (אוי, כמה רציתי לתפוס אותה ביד ולהחזיר אותה לאחור!)
נמוכה, מעט מלאה ובעלת תווי פנים יהודיים אופייניים, היא הרימה את ראשה בגאווה ואמרה:
— אז אני יהודייה, ומה בכך?
ובלי לתת להם להשיב, היא התחילה לדבר כאילו מולה לא עומד תור שממלמל בכעס, אלא לפחות משתתפים בכנס בין־לאומי. היא דיברה בלהט על יהודים וגבורה, על יהודים וחמלה, ועל כך שהיכולת לעשות טוב היא מהות האדם בכל הזמנים.
כולם שתקו. האיש הקטן מלמל, דווקא בכבוד, משהו כמו ״אתם היהודים תמיד מגינים זה על זה״, ונסוג בחזרה למקומו. ומישהו הוסיף:
— גברת, אל תדאגי, יהיה מספיק לכולנו. ואת יודעת מה? עברי לפניי.
...באותו יום חזרנו הביתה, נושאות בגאווה גלילי נייר טואלט קשורים בחוט.