שרה יוכבד ריגלר
את העיר ניו יורק מכנים ״התפוח הגדול״. כיום ניו יורק היא מרכז של הציוויליזציה המערבית. מצרים העתיקה הייתה ״התפוח הגדול״ של זמנה. מבחינת טכנולוגיה, אמנות, אדריכלות, ספרות, עושר ומערכת מנהלית מאורגנת היטב, מצרים הייתה ציוויליזציה שאין לה מתחרה. היא כבר התפתחה במשך מאות שנים, כאשר לפני כ־3,550 שנה הגיעה אליה קבוצה קטנה של שבעים רועים שמיים.
אין פלא שבני הדור השני והשלישי של המשפחה השמית הזאת, נכדיו של יעקב, הוקסמו מהחברה המצרית. גדולתה, עוצמתה ואופייה הקוסמופוליטי היו די והותר כדי להדהים כל ילד של מהגרים.
דמיינו נער מבני ישראל המביט בשורה המרשימה של הפירמידות הגבוהות, שהחלה בדלתת הנילוס ונמשכה 2,500 קילומטרים דרומה. הגדולה שבהן, הפירמידה הגדולה של ח׳ופו, התנשאה לגובה 147 מטרים, ובסיסה השתרע על 53 אלף מטרים רבועים. המבנה העצום הזה היה מורכב מ־2.3 מיליון גושי אבן גיר, שכל אחד מהם שקל בממוצע 2.5 טונות. כשהביט בפירמידה בת מאות השנים, המהגר הצעיר שלנו לא היה יודע — וגם לא היה אכפת לו — שבנייתה דרשה עשרים שנות עבודה של מאה אלף עובדים. מי לא היה רוצה להיות חלק מחברה שיוצרת פלאים כאלה?
וכך נטו הדורות הבאים של השמיים אל תרבות הרוב, התחברו לאליטה שלה ולבסוף החלו לעבוד את פנתאון האלים שלה.
אבל כפי שקרה גם בשלושת אלפי השנים הבאות של ההיסטוריה שלנו, היהודים הראשונים האלה חוו התנגשות בזהותם. ככל שרצו להיות חלק מהחברה המרתקת והמצליחה שסבבה אותם, חשו גם נאמנות לאבותיהם, אברהם, יצחק ויעקב, ולתפיסת העולם הייחודית שבה החזיקו. לכן, מספר התלמוד, היהודים במצרים שמרו על שמותיהם היהודיים המיוחדים, על לשונם ועל לבושם. לבם נמשך להתבוללות, אך נשמתם נאחזה בשרידים החיצוניים של זהות אבותיהם.
מי אני?
במשך יותר ממאה שנה חיו היהודים במצרים כאזרחים חופשיים ומשגשגים, בתפר שבין שתי השקפות עולם מנוגדות. ראוי לבחון את ההבדלים העיקריים ביניהן.
מצרים העתיקה הייתה חברה שבה בעלי חיים, בני אדם ואלים היו חלק מרצף אחד, ללא הבחנות ברורות ביניהם. לרבים מהאלים המצריים היו ראשי בעלי חיים, ואילו לספינקסים היו גופות אריות וראשי אדם. בעלי חיים מקודשים זכו להערצה; במקדשים מסוימים חיו שוורים, חתולים ותנינים בתנאי פאר, ולאחר מותם נחנטו. האיכרים המצריים גרו בבקתות יחד עם מקניהם. פרעה היה גם מלך אנושי וגם דמות שהועלתה למעמד אלוהי.
כמה שונה הדבר מן ההשקפה של אברהם אבינו! אברהם האמין בנשמה האלוקית המבדילה בין בני האדם לבעלי החיים. אלוקים, לימד אברהם, הוא אחד, נעלה מעל העולם וחסר גוף, והוא ברא את בני האדם עם מרכיב אלוקי, נשמה אלוקית. לכן יש להעריך כל אדם. בעלי החיים, שאסור להתאכזר אליהם, שונים במהותם מן האדם, משום שאין בהם נשמה מן המדרגה הגבוהה הזאת. אף שמשכב בהמה היה נפוץ במזרח הקרוב הקדום, התורה אסרה עליו באופן מוחלט.
זה אינו הבדל שולי. התורה מספרת שבני האדם הראשונים היו צמחונים. רק לאחר שהחברה האנושית הידרדרה, לאחר שהתפשטו אלימות חסרת רסן ופריצות שהובילו למבול, התיר הקב״ה לנוח ולצאצאיו לאכול בשר. לדברי החכמים, זה היה צעד מכוון שנועד לגרום לבני האדם לחוש בהבדל המהותי בינם לבין בעלי החיים.
ציוויליזציות שהמעיטו בהבדל הזה העריכו בסופו של דבר תמיד את בעלי החיים והפחיתו מערכם של בני האדם. הדוגמה המודרנית המוכרת ביותר היא גרמניה הנאצית. היטלר היה צמחוני, ובעיצומה של השואה תמכה גרמניה באגודה להגנת בעלי חיים, שהצילה במסירות חיות מחמד שנעזבו כאשר בעליהן היהודים נשלחו לטבח.
מוסר ומאגיה
בשעה שאלוקיו של אברהם נתן לנו אמת מידה קבועה של טוב ורע ודרש שננהג לפיה, החברה המצרית הייתה במהותה נטולת מוסר. לא היו בה כלל חוקים מקובצים או כתובים. החלטותיו השרירותיות של פרעה היו חוק הארץ. בתי המשפט במצרים היו רק נציגיו של פרעה, שביצעו את גחמותיו.
חלק בלתי נפרד מן התפיסה היהודית של הנשמה הוא יכולתה לבחור. המוסר היה מושג חדש שהביאו היהודים לעולם העתיק. אמנם במסופוטמיה הקדומה, בניגוד למצרים, נוצרו קובצי חוקים רבים, אבל אופיים היה תועלתני יותר ממוסרי. מטרתם הייתה להגן על זכויות הקניין ולשמור על תפקוד יעיל של החברה. לפי חוקים כאלה, רצח נאסר משום שחברה שמתרחשים בה מקרי רצח מידרדרת לתוהו ובוהו. לפי התורה, רצח אסור משום שהאדם נברא בצלם אלוקים; לחיי אדם יש ערך עצמי שאינו תלוי בדבר.
הדת המצרית הקדומה הייתה אמונה באלים רבים. טקסיה היו מעשי כישוף שנועדו לשנות את המציאות. אברהם עמד על כך שיש אלוקים אחד בלבד, המנהיג את העולם ואינו כפוף לו בשום מובן. אל אלוקיו של אברהם אפשר לפנות ביראה ובאהבה. למעשה, אברהם כרת ברית הדדית עם הקב״ה. אברהם הבטיח לקיים את רצונו, למשל במצוות ברית מילה, והקב״ה הבטיח לצאצאי אברהם השגחה מיוחדת ואת ירושת ארץ כנען.
נושאי דגל החובה האזרחית
ההתלבטות של היהודים בין שתי זהויות מתנגשות הסתיימה באופן דרמטי 130 שנה לאחר בואם למצרים. פרעה ששלט בשושלת התשע־עשרה של הממלכה החדשה החליט שהיהודים נעשים רבים מדי ועלולים להוות גיס חמישי בזמן מלחמה. הוא החליט לשעבד אותם.
המדרש מספר שתהליך השעבוד נעשה בהדרגה ובאופן בלתי מורגש. תחילה ניצל פרעה את רגשות הפטריוטיות והנאמנות שלהם למצרים וקרא להם להתנדב למפעל בנייה לאומי. כל היהודים, פרט לשבט לוי, השתתפו בהתלהבות במילוי החובה האזרחית. בהדרגה הפכה ההתנדבות לעבודת חובה, ולבסוף — לעבדות.
העבדות חשפה את הצד האפל של הציוויליזציה המצרית. המבנים האדירים שגם היהודים עצמם העריצו נבנו באמצעות ניצול ועינויים. פרעה, שנבהל מתחזיות האצטגנינים על גואל יהודי, ציווה להשליך תינוקות זכרים אל מלתעות תניני הנילוס. בהיעדר כל רסן מוסרי, היו הנוגשים סדיסטים אכזריים.
כמעט אי אפשר להאמין, אבל התאהבותם של היהודים בחברה שסביבם הייתה חזקה כל כך, שלדברי החכמים, אפילו בעיצומו של תהליך הגאולה, במכה התשיעית מתוך עשר המכות, כ־80 אחוז מן היהודים סירבו לעזוב את מצרים. חיי עבד בתוך הציוויליזציה הגדולה בעולם משכו אותם יותר ממסע לא בטוח אל מולדת אבותיהם העתיקה. אפילו במדבר, אחרי השחרור, רבים מן העבדים לשעבר התגעגעו לנוחות של מצרים.
גלות הזהות
ההיסטוריה היהודית היא תהליך חוזר של גלות וגאולה. הגלות הראשונה, גלות מצרים, נחשבת לדגם של ארבע הגלויות שבאו אחריה: בבל, פרס, יוון ורומא — שבה אנו נמצאים עד היום.
אנו חושבים שהמילה ״גלות״ פירושה גירוש מארצך לארץ זרה, ואכן כך היה בשלוש מארבע הגלויות שנמנו לעיל. אבל גלות יוון התרחשה כשהיהודים חיו ביהודה. באיזה מובן הייתה זו ״גלות״?
גלות יוון הייתה גלות התודעה והזהות. בעודם חיים בארצם, יהודים רבים וכמעט כל המעמד העליון החליטו להגדיר את עצמם מחדש כהלניסטים, מעריצי התרבות והפילוסופיה היוונית השלטת. התרבות היוונית, כמו התרבות המצרית אלף שנה קודם לכן, משכה את היהודים באמנותה, בהישגיה המדעיים ובעידונה התרבותי. כמו אבותיהם במצרים, היהודים בתקופה היוונית חשבו שיוכלו ללהטט בין שתי זהויות לאומיות. אבל כשנוצר עימות בין שתי הזהויות, בסופו של דבר רק אחת מנצחת.
כל יהודי החי כיום הוא צאצא של מי שלמרות כל הניסיונות בחרו באמונה ובזהות היהודית. לפני אלפיים שנה היו בעולם כ־4.5 מיליון יהודים, שהיו 1.8 אחוז מאוכלוסיית העולם. כיום יש בעולם כ־12.8 מיליון יהודים, שהם רק 0.2 אחוז מאוכלוסיית העולם. הירידה הזאת בשיעור היהודים ביחס לאוכלוסיית העולם מוסברת לא רק ברדיפות מתמשכות ובהרג המוני, אלא גם בעזיבת יהודים שבחרו בתרבות של העם שסביבם. כל יהודי הקורא את המאמר הזה הוא צאצא של יהודים אשר שוב ושוב בחרו לראות את עצמם כיהודים, ולא כמצרים, פרסים, יוונים, נוצרים, מוסלמים או אתאיסטים קוסמופוליטיים.
הזהות היהודית דומה לזהב. כמעט תמיד מוצאים זהב מעורב בחומרים אחרים. יש שתי דרכים עיקריות להפיק זהב מן העפרה. השיטה הראשונה והמסורתית היא לערבב אותה במים ולהניח לזהב הכבד יותר לשקוע בתחתית. השיטה המודרנית היעילה יותר היא לרסק את הסלע שבו נמצא הזהב, ואז להמיס אותו בתמיסות כספית או ציאניד. החומר שסביבו מתמוסס, והזהב מופק.
אפשר לשקם את התודעה היהודית בשתי הדרכים. במסורת היהודית המים הם משל לתורה. כשיהודי מתחבר לתורה, זהותו היהודית נפרדת מן התערובת שכבלה אותה.
השיטה הקיצונית יותר אך היעילה, בדומה לריסוק הסלע ולהמסתו בתמיסה רעילה, היא האנטישמיות, החושפת את הצד האפל של ״הציוויליזציה״ של עמי הרוב. המהר״ל אומר שכדי להבין מי אתה רוצה להיות, עליך קודם לקבוע מי אינך רוצה להיות. שעבוד מצרים לימד את היהודים שהיו מוכנים ללמוד שאינם רוצים להיות כמו המצרים. הרבנית ציפורה הלר מציינת שלפני 1933 רובם המוחלט של יהודי גרמניה שעדיין לא התנצרו רצו להיות ״גרמנים בני דת משה״. אבל אחרי השואה, שום גתה, בטהובן או קאנט כבר לא הצליחו למשוך יהודים להזדהות עם העם הגרמני.
פסח הוא גאולת הזהות האישית, הפקת הזהב מן העפרה. ליל הסדר הוא רגע מכריע שבו כל אחד מאיתנו צריך להגיע להבנה שהזהות היהודית שלנו, הברית שלנו עם הקב״ה, צריכה להיות המרכיב המרכזי בתודעה העצמית שלנו.
בהגדה מדובר על ״ארבעה בנים״. הבן הרשע שואל: ״מה העבודה הזאת לכם?״ ההגדה משיבה: ״לכם — ולא לו. ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר״. הוא נחשב לרשע לא בגלל מעשיו, אלא משום שסירב להיות יהודי.
אור הגאולה הבוהק שהאיר לראשונה בעולם בעת יציאת מצרים זמין מדי שנה בחג הפסח. זו מתנה משמים. כל שעלינו לעשות הוא לרצות לקבל אותה. כל שעלינו לעשות הוא לקבוע מי אנחנו באמת.