לאה אודליה
לא מזמן, בשיעור, אמרה הרבנית מהורנוסטייפל משפט שהעמיד הכול במקומו. דובר על אותו ״ריבוי שמחה״ מפורסם. אנשים רודפים אחרי השמחה הזאת עד שהם שוברים את הראש, מפני שהם מבינים אותה כאושר או כמשהו דומה.
הרבנית אמרה בפשטות: ״שמחה היא קשר עם הבורא״.
נקודה. כך זה איכשהו ברור ורגוע יותר. הקשר תלוי בנו עצמנו, בניגוד למצב של אופוריה... קשר עם הבורא מלווה בהכרח ברגשות חיוביים.
ועכשיו מצאתי אצל רבי לוי יצחק הסבר נוסף: ״עיקר שמחתו של האדם הוא כשהוא מצליח להעלות ניצוצות קדושה לעבודת הבורא. הניצוצות האלה נעשים לו לבוש ומביאים לו שמחה.
לחודש אדר קודמת תקופת השובבי״ם — זמן העלאת כל החלקיקים לקדושה. באדר כולם נעשים לו לבוש. החודש נקרא אדר מלשון לבוש, כמו בביטוי 'אדרת אליהו' — 'לבושו של אליהו'. כאשר מגיע לאדם לבוש חדש מניצוצות הקדושה שהעלה בשובבי״ם — ... באה שמחה על כך שהצליח להעלותם, ולכן באדר מרבים בשמחה״.
כלומר, יש לנו קוד. אפשר לומר — סגולה. העלה את הניצוצות, ותהיה לך שמחה. זה, אגב, מסביר את האופטימיות שלנו, שאינה מובנת לעולם, ואת היעדר הייאוש ברמת הציבור.
אבל מתעוררת שאלה: ״מניין באים אנשים דתיים שהם עצובים בחייהם?״
נדמה לי שלכל אחד יש סיבה משלו. אבל אחת מהן, בוודאי, היא המעבר לעשייה אוטומטית. תפילות, ברכות, מצוות... הרי האם יש בעלי תשובה עצובים בתחילת הדרך, כשהם משקיעים את כל נשמתם בכל צעד חדש?