הרב שמחה כהן
עד כה דיברנו על יתרונותיה הברורים של האישה על פני בעלה בהיבטים רבים הנחוצים לקשרים המשפחתיים.
עם זאת, לפחות בתחום אחד יש לאיש יתרון ברור: קבלת האחריות לפרנסת המשפחה.
לפני שנמשיך, אני רוצה להדגיש שאינני עוסק כאן בשאלה מי עובד קשה יותר או מי מרוויח יותר. ברור שבימינו נשים רבות, במיוחד בחוגים מסוימים בציבור היהודי הדתי, מפרנסות את משפחתן. הן אינן עושות זאת משום שמכריחים אותן, אלא מתוך בחירה חופשית ומודעת לחלוטין.
יתר על כן, יש נשים המתנות את נישואיהן בכך שהבעל יבטיח להקדיש את עצמו ללימוד תורה ולא להרוויח כסף. במקרים רבים, כאשר המצב הכלכלי נעשה קשה מאוד והבעל מתכוון לעזוב את לימודיו כדי לסייע למשפחה, דווקא האישה מתנגדת לכך.
לכן ברצוני להבהיר שבפרק זה אנו עוסקים אך ורק בהיבטים הרגשיים של השותפות הכלכלית.
בדרך כלל אנו מוצאים דווקא אצל הגברים דאגה עזה לפרנסת המשפחה; אצל נשים היא לרוב אינה מגיעה לאותה עוצמה. למשל, אם איש ואישה מפוטרים מעבודתם, שניהם בוודאי יחושו מצוקה רגשית. עם זאת, עבור האיש הפיטורים עלולים להיות מכה קשה מאוד, במיוחד אם אין לו מקור הכנסה חלופי, והוא אף עלול לשקוע בדיכאון. האישה אינה מקבלת זאת קשה באותה מידה. היא מתמקדת יותר בפגיעה האישית: ״לא מתחשבים בי!״
בנוסף, בשונה מעבודות הבית המזדמנות, שהאיש מבצע בתחושה של ״התנדבות״, את עבודתו לפרנסת המשפחה הוא רואה כחובה וכדבר מובן מאליו.
לעיתים קרובות, ברגע שנולד תינוק במשפחה, הבעל מתחיל לדאוג כיצד יוכל לחתן אותו בעוד עשרים שנה או לשלם עבור לימודיו. בדרך כלל האישה אינה מוטרדת כלל משאלה זו באותו שלב.
בעבר, כאשר הבעל אמר לאשתו: ״אני מנהל את תקציב המשפחה״, נתפס הדבר כאמירה לגיטימית, הנובעת מן ההבנה שנטל הפרנסה מוטל עליו.
היה גם טבעי לשמוע אישה אומרת: ״זה הכסף של בעלי״. עם השינוי בתרבות החברה המערבית, אנו שומעים פחות גברים אומרים שהכסף שייך להם, ולעומת זאת יותר נשים אומרות: ״זה נקנה בכסף שלי; ההורים שלי נתנו לי את הכסף לכך״.
אם נבחן אמירה זו לעומק, נוכל לראות שגם בה טמונה הכרה מסוימת בכך שנטל הפרנסה מוטל על הבעל. לכן הכסף שהוא מרוויח נחשב לכסף המשפחה, ואילו הכסף שהאישה מרוויחה שייך לה כדמי כיס נפרדים.
עם זאת, הבעל עלול להיפגע מכך, משום שהוא מבין מדבריה שהיא אינה מרגישה שותפה בפרנסת המשפחה, בעוד שהוא חש כל הזמן מתח ודאגה בנוגע למצב הכספי של הבית.
לא פעם אנו נתקלים בוויכוחים בין בעלים לנשותיהם על הוצאות לבגדים למבוגרים או לילדים, או על אירוע משפחתי.
בשעה שהאישה דורשת לקנות בגדים יפים ״כדי שלא ניראה כמו קבצנים״, הבעל סבור שהילדים נראים מצוין בבגדים שנקנו לכבוד האירוע המשפחתי הקודם. האישה עשויה לקנות מזון יקר משום שחברה סיפרה לה שיש בו ויטמינים מיוחדים, או ציוד כתיבה יקר לילדים ״כדי שלא ייראו פחות טוב משאר הילדים בכיתה״. הבעל ממשיך לטעון שאין במזון הזה ויטמינים מיוחדים ושאין לעודד את קנאת הילדים.