הרבנית ימימה מזרחי
פרשת השבוע שלנו נקראת חיי שרה, אבל… הרי שרה אימנו נפטרה בפרשה הזאת! מדוע לקרוא לפרשה העוסקת במותה ״חיי שרה״?
חז״ל רומזים לנו בעדינות רבה שאימא ״קמה לתחייה״ עבורנו רק כעבור שנים.
ככל שנכבד ונעריך אותה, נבין באמת מה הייתה עבורנו רק כאשר היא כבר אינה לצידנו.
עד לרגע הזה לא קראנו בתורה ששרה אימנו אפתה לחם שהייתה בו ברכה משבת לשבת. לא ידענו! לא ידענו כיצד שמרה על הלכות טהרת המשפחה; לא סיפרו לנו! וגם לא אמרו לנו שהדליקה נרות שבת. בפרשה הקודמת, וירא, אברהם ויצחק חוזרים מן העקדה, וכנראה משוחחים על מה שיספרו לאימא שרה. אבל הם אינם מזהים את אוהלה: הענן כבר אינו שורה מעליו, ובתוכו חשוך, משום שהנרות אינם דולקים. והיכן ריח הלחם הטרי, לחמה המבורך של שרה אימנו?
רק אחרי שאימא הולכת מאיתנו אנו מבינים מה יחסר לנו, מה היא הכניסה לחיינו.
הבה ננסה להתבונן בחיי האבות והאימהות וללמוד מהם שלום בית. הרי הנרות בביתם דלקו משבת לשבת, ונרות שבת הם סמל לשלום בית. אבל אם נביט בדורות ההם כאילו היו אנשים רגילים, סימן שאיננו מבינים את מלוא גדולתם. כפי שאומרים חז״ל: ״אם ראשונים כבני אדם, אנו כחמורים״ (שבת קיב ע״ב), ועל אחת כמה וכמה כשמדובר במייסדי עמנו.
מתוך ההבנה הנכונה, ננסה בכל זאת לבחון כיצד עברו אימותינו את כל הניסיונות הקשים שנפלו בחלקן. כיצד לא רבו? כיצד הצליחו להימנע מכעס?
בתור התחלה, הנה שני סודות של החיבור הנפשי שלהן עם בעליהן. המילה חיבור קשורה גם לשמה של חברון, עיר האבות.
הסוד הראשון: כבוד
כאשר רבקה רואה לראשונה את יצחק, היא נופלת מן הגמל. היא מתפעלת ממנו עוד לפני שידעה עליו דבר: ״מי האיש הלזה?״ (בראשית כד, סה). היא מחליטה להרכין את ראשה ולשאת אליו עיניים, לכבד אותו.
הזוהר מוסר דבר חשוב: ״אישה, גם אם בעלך עם הארץ, אדם פשוט ולא מלומד, דעי שאם תשאי אליו עיניים ותכבדי אותו, הוא יהיה גדול״. כך מסביר הזוהר את הפסוק במשלי: ״נודע בשערים בעלה״. ככל שהיא פותחת בפניו את שערי ליבה, מכבדת ומגדילה אותו, כך הוא יגדל.
בנוסף, בעל שאשתו מכבדת אותו אינו מרגיש צורך להשליט עריצות בבית.
מדוע? משום שאין לו צורך להקטין או להשפיל אותה כדי להרגיש גדול. אם האישה אינה מבינה זאת ואינה מעניקה לו די כבוד, הוא ייקח אותו בכוח, ויבואו מריבות.
לפעמים האישה מדברת אל בעלה כאילו היה ילד קטן, ומעירה לו: ״תלבש סוודר״, ״תאכל במזלג״. הכבוד מונע את ״הקטנתו״ של בן הזוג, משום שהוא מכובד וגדול בעינינו. כפי שנהגה רבקה, כך השיב לה יצחק: ״ותישא רבקה את עיניה״ — ״ויישא עיניו״ (בראשית כד, סג–סד).
וזו משמעות המילה נישואין, לשון נשיאה: לשאת עיניים ולהעלות את בן הזוג בעינינו.
כדי להתחיל לכבד את בן הזוג, צריך למצוא בו תכונה, חדשה או ישנה שנשכחה, ולהחליט לכבד אותו בזכותה. לשם כך דרוש ״סיעור מוחות״: להתבונן בבעל, לחפש בקפידה ולהגיע לתכונה הראויה לכבוד.
הסוד השני: דיבור נכון ולב קשוב
יצחק ורבקה כמעט אינם מדברים זה עם זה. בפגישתם הראשונה רבקה מכסה את פניה בצעיף. בסוף ימיהם היא אומרת ליצחק: ״קצתי בחיי מפני בנות חת״ (בראשית כז, מו).
כמה מריבות יש בבתים שבהם מדברים יותר מדי: ״הוא אמר לי, אני אמרתי לו, ואז אימא שלו התערבה ואמרה…״. המילים האלה אינן נשמעות משום שאינן נעימות; הן תלויות באוויר כאבק. מאחורי האבק הזה אנשים אינם רואים זה את זה. צריך לשתוק, להבליג ולתת לאבק לשקוע. אז תראו שיש עם מי לדבר.
אבל איזו משפחה זו, אם שותקים בה כל הזמן?
קרבת הלבבות חשובה הרבה יותר מן הדיבורים.
אכן, יצחק ורבקה מדברים מעט, אבל הוא שומע אותה! אין להם ילדים, והוא הופך למענה עולמות: ״ויעתר יצחק לה׳ לנוכח אשתו כי עקרה היא, וייעתר לו ה׳ ותהר רבקה אשתו״ (בראשית כה, כא). אבל הוא אינו אומר לה: ״תראי איך אני מתפלל עלייך!״ ובכל זאת ליבו משתתף בצערה. הוא אומר לקב״ה דבר שאף אב אחר, לא אברהם ולא יעקב, לא אמר: ״אני רוצה שכל הילדים שנועדו לי יהיו מן הצדקת הזאת״ (״אור החיים״ על בראשית כא, ג).
התפילה היא דבר חשוב באמת לשלום הבית. היא חשובה הרבה יותר ממילים!
רבקה רואה את יצחק, ״ידיו פרושות בתפילה״ (בראשית רבה, חיי שרה). היא יודעת שבליבו הרגיש, המסוגל להתפלל כך, הוא ישמע אותה. כדאי לבחון את יחסו של הבעל לעתיד לתפילה, משום שמי שיודע להתפלל יוכל לשמוע גם את מה שאשתו לא אמרה.
הרי מוכרות שתי צרות גדולות של שלום בית: ״הוא לא מבין לבד? צריך להסביר לו הכול?״, והשנייה: ״למה הוא שתקן כל כך, בכלל לא מדבר איתי?״
כשהלבבות רחוקים זה מזה, צריך לצעוק כדי שהאחר ישמע. כשהלבבות קרובים, אפשר לדבר בשקט רב יותר ובפחות מילים.
אולם גם האישה צריכה לדעת להקשיב בלב. לשמוע את מה שלא נאמר — זה בדיוק מה שאליעזר, עבד אברהם, בוחן ברבקה, כלתו העתידית של יצחק: ״אם אבקש ממנה להשקות אותי והיא תוסיף את מה שלא אמרתי, 'גם לגמליך אשאב', אדע שכך היא רחמנית״.
ועוד סוד מפרשת בראשית, שאליה נחזור לרגע כדי לעזור לעצמנו לבנות שלום בית.
הסוד השלישי: רצון והתפעלות
אחת מקללותיה של חוה היא: ״ואל אישך תשוקתך״. מי צריכה להביא לבית את הרצון לעשות משהו, להדביק את כולם בהתלהבות, להעניק השראה ותחושה של התחלה חדשה? האישה. את תחושת האושר והשמחה שלך צריך להעביר לבעל, לילדים ולסובבים. זו הקללה שלך: לרצות. פרי עץ הדעת נראה לאישה הראשונה נחשק, וכעת עליה להסביר שוב ושוב לכולם מה נחשק בעיניה בדברים. תצטרכי לעורר את בעלך כל הזמן ולהעביר אליו את תחושותייך.
אם האישה אומרת לילדים: ״תפסיקו, די, אימא עייפה״, הבעל בא וחוזר בקול תקיף: ״תפסיקו, אימא עייפה!״. זהו ״ודבק באשתו״.
קשה מאוד להעניק השראה: לשבת שמחה, ללימוד תורה, וכשקשה.
הרבי מפיאסצנה אומר שחשוב מאוד לאישה לבוא לשיעורים וללמוד תורה, משום שהדבר נותן לבעלה ולילדיה עידוד נוסף. הם יאמרו: ״היא לומדת תורה אף שאינה חייבת. סימן שהיא עושה זאת מאהבה״. בהראותה להם את אהבתה, היא תקרב אותם ללימוד התורה. לשם כך ניתנה לאישה היכולת להתפעל; הכול תלוי במה שאליו היא מכוונת את התפעלותה.
ייתן לנו ה׳ חכמה לבנות את ביתנו איתן, מבוסס על אהבה, כבוד ותפילה.
תרגום ועיבוד לרוסית: ז׳ סקרז׳ינסקיה.