הרב חיים פנחס שיינברג
ברכת החתונה: שמחה ושלום
הרב ירוחם הלוי ליבוביץ, משגיח ישיבת מיר בפולין, מבאר את ברכת ״אשר ברא״, הנאמרת תחת החופה בזמן טקס הנישואין.
ברוך אתה ה׳ אלוקינו מלך העולם, אשר ברא ששון ושמחה, חתן וכלה, גילה רינה דיצה וחדוה, אהבה ואחוה ושלום ורעות. מהרה ה׳ אלוקינו יישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם. ברוך אתה ה׳, משמח חתן עם הכלה!
הברכה כוללת מילים יפות רבות: ששון, שמחה, חתן, כלה, גילה, רינה, דיצה, חדוה, אהבה, אחוה, שלום ורעות.
הכללת החתן והכלה ברשימה זו נראית לכאורה לא לגמרי מתאימה.
בין כל ביטויי השמחה וההתפעלות האלה, שלכל אחד מהם מנגינה משלו, אנו מוצאים אזכור של החתן וכלתו, הזוג שבאנו לשמח ביום חתונתם.
מדוע הם נכללים בברכה העוסקת באושרם? בני אדם אינם שירים; יתרה מזו, שרים למענם יותר מאשר עליהם.
התשובה, מסביר הרב ירוחם, היא שגם החתן והכלה עצמם הם למעשה מנגינה יפה. יחד הם שרים שירה רוחנית אחת, המשלבת את שניהם. כל אחד לבדו אינו יכול לבצע את חלקו, משום שאין זו שירת יחיד. דרושים שני קולותיהם; שתי נשמותיהם צריכות להתחבר כדי ליצור שירה חדשה שתמלא את ביתם במשך כל חייהם המשותפים.
חז״ל מלמדים אותנו שהאישה היא כביכול חלק מבעלה: ״אשתו כגופו״. האיש והאישה הם אפוא יחידה שלמה אחת. הזוהר הקדוש, ספר יסוד בקבלה, מכנה את האישה ״פלג גופא״, כלומר מחצית האדם, וכך נאמר גם על האיש. עד הנישואין שתי המחציות נפרדות.
החופה, ברכותיה וניגוניה הם תחילתם של חיים משותפים חדשים.
בברכה נאמר: ״קול חתן וקול כלה״, המאוחדים באושר ובשמחה. חיבור מאושר בין האיש לאשתו דורש מאמץ. המנגינה צריכה להיות הרמונית כדי להנעים לאוזן. לכן אנו יכולים ללמוד מדברי הרב ירוחם שיש לדאוג במיוחד לשמירת האיזון בין הבעל לאישה, היוצר את המנגינה הזאת.
חיי הנישואין הם תהליך, ולא אירוע חד־פעמי.
אנשים הדואגים זה לזה, נותנים ומגלים הבנה, יחיו, יגדלו ויבנו יחד. בעבודתם המשותפת, בני זוג הבונים בית של תורה מאפשרים לצלם אלוקים להתגלות בתוכם. שמחה ושלום ימלאו את חייהם.
המשך יבוא.