מיכל רוז׳ז׳ה-חנוביץ
הסימן הראשון לקיץ ולחופשה היה מזוודה גדולה שהורידו מארון האחסון העליון והציבו בטקסיות באמצע החדר.
המזוודה נשפה אבק וכולם סביבה התעטשו. נדמה היה שאין בבית איש חשוב ממנה. לאט לאט מילאו אותה עד אפס מקום, ואז ניסו לסגור אותה. המזוודה נאנחה, התנדנדה מצד לצד, והמנעולים נפתחו עוד לפני שהספיקו להיסגר. אז קראו לילדה לצאת מחדרה וביקשו ממנה לשבת על המזוודה.
כעבור זמן קצר הגיעה מונית. בתנועה קלה הרים הנהג את המזוודה והשליך אותה לתא המטען. סבתא התיישבה במושב הקדמי, ובחיקה כד ישן וקערה. לזוג הבלתי נפרד הזה כבר היו לא מעט שנים, והאמייל הלבן התקלף פה ושם, אך משום מה דווקא הם זכו לכבוד לנסוע בחיקה של סבתא, במקום להיות ארוזים בצפיפות בתא המטען המחניק.
כמה פעמים הציצה הילדה בחשאי לתוך הכד, בתקווה למצוא בו אוצרות כלשהם, אבל לא מצאה שם דבר מלבד הד.
כשהגיעו לבית הקיץ, הדבר הראשון שסבתא עשתה היה להניח את הכד והקערה על השידה ליד המיטה. בכל ערב לפני השינה מילאה את הכד במים נקיים, אבל קודם בדקה אותו מכל צדדיו כדי לוודא שאין בו שום סדק או שבר.
יום אחד הילדה לא התאפקה ושאלה את סבתא מדוע היא נוטלת ידיים ליד המיטה מן הכד: האם מפני שקשה לה לקום?
סבתא הושיבה אותה על ברכיה ואמרה: ״את יודעת, בכל בוקר הנשמה חוזרת אלינו מלמעלה נקייה־נקייה, כמו חדשה״. בצחוק הוסיפה שכנראה משום כך קשה לה להתעורר והיא מתפנקת. ״ואני רוצה שגם הגוף שלי, שמקבל אותה, יהיה נקי ושלם באותה מידה.
ולכן גם הכד שממנו אני לוקחת את המים שמטהרים אותי חייב להיות שלם״.