שרה יוכבד ריגלר
״יש לך כל כך הרבה מזל״, אמרה לי שני. ״את בעלת תשובה, עסקת במדיטציה ויש לך קשר קרוב עם ה׳. אני מקיימת מצוות כל חיי. בשבילי זו שגרה יבשה. איני מרגישה קרבה״.
בכל פעם שאני שומעת וידוי עצוב כזה, נדמה לי שאני יושבת במושב הנוסע במכונית חדשה ומפוארת, והנהג אינו יודע להשתמש במחצית מהתכונות המתקדמות שלה.
האם ייתכן שבדת שהצמיחה צדיקים כדוד המלך, המשורר מימי הביניים רבי יהודה הלוי, מקובלי צפת, הבעל שם טוב והנשים המתפללות מדי יום בכותל המערבי, אין דרך לקרבה לה׳?
האם אפשר לכנות יבשה דת שהעניקה השראה לשיר השירים ול״ידיד נפש״: ״הדור נאה זיו העולם, נפשי חולת אהבתך…״?
מה חסר כאן?
אחדות הרצון
האיחוד הגבוה ביותר עם ה׳ שבני אדם יכולים להגיע אליו הוא איחוד הרצון. על פי הקבלה, כתר, הגבוהה בעשר הספירות, מתאפיינת בשמחה, באמונה וברצון. איחוד רצוננו עם הרצון האלוקי הוא הקרבה המרבית לה׳.
גם ביחסים בין בני אדם, אהבה אמיתית כוללת איחוד רצונות, שלעיתים דורש להכפיף את רצוננו לרצון האדם האהוב. משום כך אהבה אמיתית, בשונה מזו של הוליווד, דורשת עבודה קשה ואפילו ויתורים. אם אתם רוצים ללכת למסעדה איטלקית ובן הזוג רוצה מסעדה סינית, תושג אחדות רק אם אחד מכם אוהב את האחר דיו כדי לומר בכנות: ״נעשה כמו שאתה רוצה, זה מתאים לי״.
מנקודת המבט הזאת, המכשול הגדול ביותר לקשר הוא לא לדעת מה האחר רוצה.
הבעיה הזאת עולה במשפחתנו מדי שנה ביום הולדתו של בעלי. רצוני לתת לו את מה שהוא רוצה נתקל בכך שאינו רוצה דבר מסוים.
השנה הייתה שונה. שבועיים לפני יום הולדתו, כששאלתי על מתנה, קיבלתי תשובה ברורה. הוא רצה את הספר המפורסם באנגלית, בארבעה כרכים, על הלכות שבת. בשמחה נכנסתי לחנות הספרים היהודית המקומית וביקשתי אותו.
הספר אזל מן הדפוס. בעל החנות הבטיח שאין עותק אחד בכל ירושלים, אך ההוצאה מכינה מהדורה חדשה, שאם יהיה מזל תצא בעוד חודש או חודשיים. קשה לתאר במילים את אכזבתי.
יום לפני יום הולדתו עשיתי קניות בגאולה. לפתע הבחנתי שאני עומדת ליד חנות ספרים. מתוך אמונה שאין נזק בניסיון, נכנסתי וביקשתי את ארבעת הכרכים על הלכות שבת.
בעל החנות החסידי ענה: ״יש לי את העותק האחרון בכל ירושלים. מישהו הזמין אותו לפני כמה חודשים ושמרתי אותו כל הזמן הזה, אבל הוא לא חזר מאמריקה. לכן אני מוכן למכור לך אותו״.
בהתרגשות קניתי את הספרים הענקיים והלכתי לפגוש את בעלי, שבא לאסוף אותי במכונית. קבענו שיחכה לי בחלק העליון של רחוב שטראוס, במרחק כארבעה רחובות. היום היה חם, וכבר סחבתי כחצי תריסר שקיות כבדות. ארבעת הכרכים שקלו כחמישה קילוגרמים, אבל בעלייה בגבעה שמחתי שאוכל לתת לבעלי בדיוק את מה שרצה.
בתורה הקב״ה מסביר לעם ישראל בדיוק מה הוא רוצה מאיתנו. איננו ״כורעים תחת נטל המצוות״. יש לנו זכות גדולה: תרי״ג דרכים להתחבר לה׳. אין ביטוי גדול יותר לאהבתו אלינו מן המצוות: 613 ערוצים של קשר שלם.
הבסיס השני
כאשר יהודים דתיים מתלוננים שאינם מרגישים קשר לה׳ בעת קיום המצוות, הם מודים בחיסרון שלהם, ולא בחיסרון בתורה.
תחושת הקשר החומקת מהם אינה באה מאליה. המכשול בשמירת ההלכה הוא שקל להידרדר לקיום מכני של המצוות. אנסח זאת מחדש: קשה לא לקיים באופן מכני מצוות החוזרות מדי יום, ולעיתים פעמים רבות ביום. לקיים אותן כראוי, במודעות, בשמחה ובהתרכזות במי שציווה אותן, הוא הישג הדורש מאמץ מתמיד ורמת ריכוז העשויה לאתגר מנתח מוח.
הרב שלמה וולבה כתב: ״ברור שבקיום מכני של המצוות אין מודעות, אין אהבה ואין שמחה״.
מה ממליץ הרב וולבה כנגד הקיום המכני? לא לקפוץ לפתע לתוך המצווה. להפך: ״נחשוב שהקדוש ברוך הוא בעצמו ציווה עלינו את המצווה הזאת, ושבאמצעותה אנו מתחברים אליו״ (״עלי שור״, עמ׳ 327).
אנו עסוקים כל חיינו. איש אינו מספיק לעשות הכול ולעשות הכול כראוי. רובנו מקיימים מצוות, מתפללים ומברכים על המזון, כמו שחקן בייסבול החייב לגעת בבסיס השני לפחות באצבע אחת כדי להספיק לרוץ לשלישי. אנו סבורים שראוי לשבח שאנו בכלל מוצאים זמן למצוות. המחשבה שלפני המצווה עלינו להקדיש עוד כמה דקות לעצירה, להתבוננות במי שציווה אותה ולאיחוד רצוננו עם רצונו מעוררת בנו חשש. זה קשה להפליא! אבל כך צריך לקיים מצוות.
למשל, הרמב״ם כותב שלפני תפילת העמידה חייב אדם לעצור ולהתבונן בגדולת ה׳ שאליו הוא עומד לפנות. בהתחשב בכך שאמירת העמידה אורכת בממוצע חמש עד חמש עשרה דקות, האם לא חבל שלא להקדיש עוד שתי דקות להתבוננות לפני תחילתה, כדי להפוך את התפילה כולה לתרגיל באהבה ובקרבה?
הפרשת חלה
זה שמונה עשרה שנה שאני שומרת את חוקי התורה.
לפני שלושה חודשים החלה אישה בשם רחל מילר קורס בשכונתנו על מצוות הפרשת חלה. בתורה מצווה הקב״ה שכאשר ניכנס לארץ ישראל, באפיית לחם ומוצרים אחרים מבצק שאינו נוזלי, נפריש חתיכת בצק קטנה ונניח אותה בצד. זו אחת משלוש המצוות שניתנו במיוחד לנשים, אך גם גברים אינם פטורים ממנה כלל.
מכיוון שאינני חובבת בישול גדולה, מעולם לא נטיתי לאפות לחם מתחילתו. עם מכונת הלחם שלי, כן. עם בעלי הפסנתרן, שאוהב להפעיל את אצבעותיו בלישת בצק, כן. אני רק אומרת את הברכה ומפרישה חתיכת בצק. אבל קורס בן עשרה שבועות על מצווה אחת, הפרשת חלה? לא, תודה.
כשחברה שאלה מדוע אינני הולכת לקורס, עניתי בקלילות שאיני אוהבת לאפות לחם. היא הביטה בי בכעס: ״אינך יודעת שכל ברכות השפע הגשמי יורדות לעולם באמצעות מצוות הפרשת חלה? המצווה הזאת גם מביאה רפואה בארבע עשרה דרכים שונות״.
נרשמתי לקורס, ותהיתי איך אפשר לומר כל כך הרבה על מצווה אחת.
״למצוות חלה יש משמעות קוסמית״, הכריזה גברת מילר. מדי שבוע גדלה פליאתי כשסיפרה על השלכותיה העמוקות של המצווה.
אחר כך הודיעה שבשבוע הבא יבוא הרב אלעזר ברקלי להסביר את הפרטים ההלכתיים של המצווה. הדבר יימשך שעתיים.
שעתיים? לא יכולתי לדמיין כיצד ימלא הרב שעתיים במידע על הפרשת חלה. וכמובן, כבר ידעתי איך לקיים את המצווה.
אבל בכל זאת הלכתי לשיעור. גיליתי שקיימתי את המצווה באופן שגוי.
בשבוע הבא הודיעה גברת מילר שתדגים אפיית חלות. באתי מוכנה לשיעור בישול שלא אצטרך, משום שלבעלי יש המתכון הטוב בעולם לחלה מקמח מלא.
הדגמת האפייה הפכה לאירוע ששינה את חיי.
כעת אני אופה חלות פעם בחודש, וזהו השיא הרוחני של החודש. אני מתחילה בכיבוי הטלפון ומודיעה שאיש אינו רשאי להיכנס למטבח עד שאסיים; מצווה זו דורשת ריכוז מלא. אחר כך אני נותנת צדקה כדי שכל תפילותיי יתקבלו ברצון. אני אומרת פרק תהילים כדי לפתוח את שערי השמים. בזמן ניפוי הקמח אני שרה, משום שהשמחה היא יסוד כל הצלחה רוחנית. אחר כך אני מוסיפה כל מרכיב במודעות: סוכר בשביל המתיקות שאני מקווה לראות בחיי משפחתי; שמרים כדי שכל אחד מבני המשפחה יגדל; מים המסמלים תורה. במידת המלח, המסמל תוכחה, אני שופכת שתי כפות ואז מחזירה מעט לכלי המלח, משום שתמיד עלינו להוכיח פחות ממה שנראה לנו נחוץ. כשאני יוצקת לאט את השמן, אני ״מושחת״ כל אחד מבני המשפחה בשמו ומתפללת על צרכיו המסוימים.
הלישה היא זמן לתפילה. בתי המתבגרת פליאה אסתר ואני מזכירות בתורנות שמות של אנשים להתפלל עליהם: חברים רווקים, שיתחתנו; חשוכי ילדים, שייוולדו להם ילדים; חולים ונפגעי טרור, שיזכו לרפואה מהירה ושלמה; אנשים בקשיים כלכליים, שתהיה להם פרנסה; זוגות במשבר, שיהיה להם שלום בית. פליאה אסתר מזכירה לי להוסיף את שמות החיילים הנעדרים של ישראל ואת יהונתן פולארד, שהאמריקאים שחררו לבסוף מן הכלא ואפשרו לו לעלות לישראל. אנו ממשיכות ללוש ולהתפלל בריכוז ובעוצמה רוחנית כאלה, עד שהמטבח מתמלא אנרגיה.
הבצק מוכן כעת לחלה, אך ההכנה הרוחנית לקיום נכון של המצווה נמשכת. מתוך דף מצופה אני מתפללת מעומק לבי שקיום מצוות חלה שלי יתקן את חטאה של חוה. כשם שהיא הביאה מוות לעולם, כך אביא אני חיים, אבטל את המוות ואמחה את הדמעות מכל פנים.
כעת אני מוכנה לקיים את המצווה. אני מפרישה חתיכת בצק קטנה, אומרת את הברכה, מרימה אותה בשתי ידיים ומכריזה: ״הרי זו חלה!״
ידיי רועדות מן העוצמה הרוחנית של הרגע, ופניה של פליאה אסתר מביעות יראה. בידיים מורמות אני אומרת עוד שתי תפילות: האחת, שהחלה שהפרשתי תתקבל כמנחה בבית המקדש, תכפר על כל חטאיי וכאילו איוולד מחדש; והשנייה, לגאולה השלמה והסופית של העולם כולו.
קיום מצווה אחת ארך יותר משעה. אני מרגישה מרוממת, מלאת יראה ונלהבת, כפי שהרגשתי בעבר אחרי שעות של מדיטציה.
במשך שבע עשרה שנה קיימתי את מצוות הפרשת חלה באופן לא סדיר ושגוי, בלי כל מושג על עומקה ועל הפוטנציאל הרוחני שלה. גלשתי לבסיס השני, אמרתי ברכה, הפרשתי בצק ולא הרגשתי דבר. הדבר לא חיבר אותי לה׳, אלא ברמה הבסיסית ביותר.
החיסרון לא היה במצווה. החיסרון לא היה ביהדות. החיסרון היה בי.
המצוות הן סעודה רוחנית שאין לה מתחרה. רוב היהודים, גם האורתודוקסים, בקושי טעמו אותן. אניני טעם יודעים את ההבדל בין אכילה לסעודה. סעודה דורשת זמן וריכוז בטעמה של כל נגיסה. אנין טעם הסועד במסעדת חמישה כוכבים לא יתלונן על הזמן הנדרש להכנת האוכל, וגם לא ישפוט את איכות המסעדה לפי מידת השובע שלו ביציאה.
הקשר עם ה׳ באמצעות קיום המצוות דורש זמן, לימוד מתמיד ורצון להעמיק עוד ועוד.