בתיה ציבוקמאכר
בתקופת בית המקדש השני בירושלים חי חכם בשם חוני. הוא היה אדם צדיק וצנוע, אהב מאוד את הבריות והתייחס לכל אדם בכבוד עמוק, והאנשים השיבו לו באותו יחס. לא לעיתים קרובות קורה דבר כזה, אבל את חוני אהבו וכיבדו כל תושבי העיר. הוא היה אהוב גם לפני הקב"ה.
באותם ימים לא הייתה השקיה מלאכותית ולא היו מערכות השקיה, וכל השדות, הגנים וכל היבול היו תלויים בגשם. גם מים זורמים בבתים לא היו. אנשים חפרו בורות לאגירת מים, ומהם שאבו מים לבישול, לכביסה ולצרכים נוספים. ארץ ישראל, בשונה מארצות אחרות, תלויה מאוד בגשמים. הביטו במפה, והכול מיד יהיה ברור. אם ירד גשם – יהיה יבול, ואם לא, בצורת ורעב צפויים לארץ ולתושביה.
כידוע, המפתח של הגשם נמצא בידיו של הבורא בעצמו. בכל יום בתפילה, החל משבעה בחשוון, מבקשים תושבי ארץ הקודש מהקב"ה, בתקווה לרחמיו, שייתן לנו טל ומטר לברכה, כדי שהיבול יהיה טוב.
האם ראיתם פעם כיצד האדמה שמחה לפגוש כל טיפה של גשם? כיצד הטבע שמח? כיצד האדם שמח? לא נורא שקר ורטוב, העיקר שיורד גשם! העולם מתמלא שמחה ורינה ביום שבו יורדים הגשמים.
אותה שנה הייתה שנת בצורת. החורף עמד להסתיים, אך גשם לא ירד – אפילו לא טיפה אחת. שערי השמים היו נעולים. כולם התפללו וביקשו גשם. החליטו תושבי ירושלים לשלוח אל חוני את חכמי העיר, שהרי היו לו יחסים מיוחדים עם הקב"ה.
״חוני, הקב"ה מתייחס אליך כאל בן אהוב, התפלל בבקשה שיתחילו הגשמים לרדת״.
ענה להם חוני: ״קודם כול, הכניסו לבתים את תנורי הפסח, כדי שלא יירטבו ויתקלקלו״.
כולם עשו כפי שציווה. לאחר מכן התפלל חוני, אך הגשם עדיין לא התחיל לרדת.
כל תושבי העיר הביטו בחוני בתקווה: ״חוני, הגיע הזמן לשאת תפילה מיוחדת לה'״.
חוני הצטער על תושבי העיר. הוא מאוד רצה לעזור להם. ומה עשה? לקח מקל, שרטט על הארץ מעגל – מַעְגָּל – ונכנס לתוכו. זו הייתה הדרך המיוחדת שלו לפנות אל הבורא. חוני עמד במרכז המעגל, ועיניו היו נשואות לשמים.
״בורא עולם, בניך פנו אליי, מפני שהם יודעים שאני לפניך כבן אהוב. אני מבטיח שלא אצא מן המעגל עד שתרחם על בניך, על עם ישראל!״
מיד התכסו השמים בעננים אפורים, וטיפות קטנות של גשם החלו ליפול במהירות על האדמה היבשה.
אמרו לו תלמידיו: ״רבי, הגשם הזה אינו מספיק. גשם חלש כזה לא יוכל להשקות את השדות והגנים, ולא יוכל למלא את בורות אגירת המים. נראה לנו שהגשם התחיל לרדת רק כדי לפטור אותך מהבטחתך״.
הרימה חוני את עיניו אל השמים ואמר: ״לא על גשם כזה ביקשתי. ביקשתי גשם שישקה את האדמה ואת הגנים, גשם שימלא את בורות אגירת המים״.
עוד לא סיים חוני את תפילתו, והסערה התחזקה והחל לרדת גשם שוטף. טיפות ענק נפלו על הארץ. המים הציפו את הרחובות, והייתה תחושה שהמים עומדים להציף את ירושלים כולה.
אנשים רצו אל חוני. הם צעקו בפאניקה: ״חוני, הגשם הזה עלול להרוס את כל העולם! עשה משהו!״
התפלל חוני: ״לא על גשם כזה ביקשתי, אלא על גשם של ברכה ורחמים״.
מאותו רגע החל לרדת גשם של ברכה. הגשם ירד וירד ולא הפסיק. הוא מילא את כל הארץ, את כל הנהרות ואת בורות אגירת המים. תושבי האזורים הנמוכים כבר לא יכלו להישאר בבתיהם. המים הציפו את בתיהם, והם נאלצו לעלות להר הבית.
שוב רצו האנשים אל חוני: ״די! הברכה שהורדת הפכה לקללה!״
שוב פנה חוני אל הבורא: ״ריבונו של עולם! ישראל, עמך, שהוצאת ממצרים, לעולם אינם מרוצים. הם אינם יכולים לשאת לא טובה גדולה ולא צרה גדולה. אם אתה כועס עליהם – הם אינם יכולים לשאת זאת, ואם אתה מרעיף עליהם טובה גדולה – גם זאת אינם יכולים לשאת. יהי רצון מלפניך שייפסקו הגשמים ויתפזרו העננים מעל העולם״.
ומאז נקרא חוני בשם חוני המעגל, לזכר אותו מעגל ששרטט על הארץ. ואמרו חכמינו, שאילו חוני לא היה קרוב כל כך לבורא, כבן אהוב, היה ראוי לעונש על עזותו.
באותם ימים לא הייתה השקיה מלאכותית ולא היו מערכות השקיה, וכל השדות, הגנים וכל היבול היו תלויים בגשם. גם מים זורמים בבתים לא היו. אנשים חפרו בורות לאגירת מים, ומהם שאבו מים לבישול, לכביסה ולצרכים נוספים. ארץ ישראל, בשונה מארצות אחרות, תלויה מאוד בגשמים. הביטו במפה, והכול מיד יהיה ברור. אם ירד גשם – יהיה יבול, ואם לא, בצורת ורעב צפויים לארץ ולתושביה.
כידוע, המפתח של הגשם נמצא בידיו של הבורא בעצמו. בכל יום בתפילה, החל משבעה בחשוון, מבקשים תושבי ארץ הקודש מהקב"ה, בתקווה לרחמיו, שייתן לנו טל ומטר לברכה, כדי שהיבול יהיה טוב.
האם ראיתם פעם כיצד האדמה שמחה לפגוש כל טיפה של גשם? כיצד הטבע שמח? כיצד האדם שמח? לא נורא שקר ורטוב, העיקר שיורד גשם! העולם מתמלא שמחה ורינה ביום שבו יורדים הגשמים.
אותה שנה הייתה שנת בצורת. החורף עמד להסתיים, אך גשם לא ירד – אפילו לא טיפה אחת. שערי השמים היו נעולים. כולם התפללו וביקשו גשם. החליטו תושבי ירושלים לשלוח אל חוני את חכמי העיר, שהרי היו לו יחסים מיוחדים עם הקב"ה.
״חוני, הקב"ה מתייחס אליך כאל בן אהוב, התפלל בבקשה שיתחילו הגשמים לרדת״.
ענה להם חוני: ״קודם כול, הכניסו לבתים את תנורי הפסח, כדי שלא יירטבו ויתקלקלו״.
כולם עשו כפי שציווה. לאחר מכן התפלל חוני, אך הגשם עדיין לא התחיל לרדת.
כל תושבי העיר הביטו בחוני בתקווה: ״חוני, הגיע הזמן לשאת תפילה מיוחדת לה'״.
חוני הצטער על תושבי העיר. הוא מאוד רצה לעזור להם. ומה עשה? לקח מקל, שרטט על הארץ מעגל – מַעְגָּל – ונכנס לתוכו. זו הייתה הדרך המיוחדת שלו לפנות אל הבורא. חוני עמד במרכז המעגל, ועיניו היו נשואות לשמים.
״בורא עולם, בניך פנו אליי, מפני שהם יודעים שאני לפניך כבן אהוב. אני מבטיח שלא אצא מן המעגל עד שתרחם על בניך, על עם ישראל!״
מיד התכסו השמים בעננים אפורים, וטיפות קטנות של גשם החלו ליפול במהירות על האדמה היבשה.
אמרו לו תלמידיו: ״רבי, הגשם הזה אינו מספיק. גשם חלש כזה לא יוכל להשקות את השדות והגנים, ולא יוכל למלא את בורות אגירת המים. נראה לנו שהגשם התחיל לרדת רק כדי לפטור אותך מהבטחתך״.
הרימה חוני את עיניו אל השמים ואמר: ״לא על גשם כזה ביקשתי. ביקשתי גשם שישקה את האדמה ואת הגנים, גשם שימלא את בורות אגירת המים״.
עוד לא סיים חוני את תפילתו, והסערה התחזקה והחל לרדת גשם שוטף. טיפות ענק נפלו על הארץ. המים הציפו את הרחובות, והייתה תחושה שהמים עומדים להציף את ירושלים כולה.
אנשים רצו אל חוני. הם צעקו בפאניקה: ״חוני, הגשם הזה עלול להרוס את כל העולם! עשה משהו!״
התפלל חוני: ״לא על גשם כזה ביקשתי, אלא על גשם של ברכה ורחמים״.
מאותו רגע החל לרדת גשם של ברכה. הגשם ירד וירד ולא הפסיק. הוא מילא את כל הארץ, את כל הנהרות ואת בורות אגירת המים. תושבי האזורים הנמוכים כבר לא יכלו להישאר בבתיהם. המים הציפו את בתיהם, והם נאלצו לעלות להר הבית.
שוב רצו האנשים אל חוני: ״די! הברכה שהורדת הפכה לקללה!״
שוב פנה חוני אל הבורא: ״ריבונו של עולם! ישראל, עמך, שהוצאת ממצרים, לעולם אינם מרוצים. הם אינם יכולים לשאת לא טובה גדולה ולא צרה גדולה. אם אתה כועס עליהם – הם אינם יכולים לשאת זאת, ואם אתה מרעיף עליהם טובה גדולה – גם זאת אינם יכולים לשאת. יהי רצון מלפניך שייפסקו הגשמים ויתפזרו העננים מעל העולם״.
ומאז נקרא חוני בשם חוני המעגל, לזכר אותו מעגל ששרטט על הארץ. ואמרו חכמינו, שאילו חוני לא היה קרוב כל כך לבורא, כבן אהוב, היה ראוי לעונש על עזותו.