הרבנית חוה קופרמן
האבן של דן היא לשם — יקינתון. קשור בה סיפור מעניין על נדידתו של השבט הזה.
נחלתו של דן לא הייתה מוצלחת במיוחד. היו אלה אדמות בדרום־מערב, שבהן ישבו פלשתים (פלישתים). הפלישתים לא נתנו לשבט מנוח, ובני דן יצאו לחפש שטח אחר. הם יצאו אל מעבר לגבולות ישראל שכבר נכבשה, וכבשו גם את הצפון, שעדיין לא התיישבו בו. בספר שופטים (פרק 18) נאמר שהמקום נקרא ליש, ואילו בספר יהושע (פרק 19, פסוק 47) הוא נקרא לשם. לפי אחת הדעות, בני דן החליטו לכבוש את השטח הזה ולבסס את אחיזתם בו, משום שדווקא כאן כרו את האבן שלהם, לשם.
אחת מתכונותיו של היקינתון היא שהוא משקף את פני האדם במהופך. ההיפוך אופייני לדן.
העובדה ששבט דן הציב אליל בשטחו הצפוני (דיברנו על כך קודם) היא דוגמה מובהקת לכך. הם הפכו את הדברים: במקום הקב״ה הציבו אליל — תחילה את זה שנגנב מהנביא מיכה, ובהמשך — עגל זהב. האור אינו מגיע לצפון, ושם הסבירות לעבודה זרה היא הגבוהה ביותר. תפקידו של דן הוא לסלק את הרע הזה, הן משבטו והן מן העולם. אבל מכיוון שמרפאים דומה בדומה, עליו לעבור זאת בעצמו.
שם נוסף של השטח שבו התיישב דן הוא ליש, אריה. משה משווה את שבט דן לאריה.
אבן שבט בנימין היא ישפה — ג׳ספר. צבעה העיקרי שחור, אך היא מופיעה גם באדום ובירוק. תכונתה המיוחדת של הישפה היא לעצור דימום ולהרגיע.
הישפה ניתנה לבנימין בשל לבו הסוער. כשנודע לו שאחיו מכרו את יוסף לעבדות, הוא מתייסר ואינו מסוגל להחליט אם לספר לאביו או לא. ובכל זאת הוא מתאפק, ובזכות זאת מקבל את האבן הזאת. (המילה ישפה נחלקת לשני חלקים: ״יש״ ו״פה״, שמשמעותם — ״יש פה״; הכוונה היא שאדם עשוי לא לדבר משתי סיבות: או שאין לו מילים (אין לו פה), או שהוא מתאפק).
איננו עוסקים כאן באבני כל השבטים משתי סיבות: על חלקן כבר דובר קודם; ונוסף על כך, על אבני השבטים נכתבו לא מעט ספרים מעמיקים. מי שמעוניין להכיר את הנושא לעומק ובפירוט רב יותר יכול להיעזר בהם.
המשך יבוא