אהבה – מזון לנפש הילד

אנחנו מתחילים לדון בחלק השני של כלי החינוך, הכלים לחיזוק התנהגות חיובית: ״ימין מקרבת״. הנושא הראשון שלנו חשוב ביותר, ודווקא ממנו צריך להתחיל את הדיון בחינוך הילד.

מה נוכל להשוות, מבחינת חשיבותו להתפתחות הילד, ל״חלב אם״? איזה מרכיב אפשר לכנות בלי הגזמה ״מזון לנפש״ של הילד? בלי מה אי אפשר להעלות על הדעת חינוך מצד ההורים? כמובן, זו אהבה.

בחינוך יש כלים שונים, שנחוצים לחלק מהילדים ואילו לאחרים אינם מתאימים כלל. אבל אהבה נחוצה לכל ילד.

הרב שלמה וולבה, מורה דרך דגול באתיקה היהודית (מוסר), אמר שאהבה היא חמצן לילד.

אם נתבונן בגורי בעלי חיים, נראה הבדל עצום בינם לבין ילדים. גור חתולים כבר אחרי חודש עד חודש וחצי מתנהג כמו בעל חיים בוגר: הולך לכל מקום, מתעניין, מסוגל לרוץ ולקפוץ ומנסה לצוד. ומה עם תינוק אנושי?

תינוק חסר אונים לחלוטין! הוא אינו מסוגל לדאוג לעצמו בשום דרך. המומחה להתפתחות הילד ג' רונלד לאלי השווה בין התפתחותם של בעלי חיים ושל בני אדם ביום לידתם. לדעתו, כדי להשתוות לגורי בעלי החיים במבנה גופו ובתפקודיו, התינוק האנושי צריך להיוולד רק כעבור שנה נוספת! כלומר, ההיריון צריך להימשך שנה ו9 חודשים. רק אז יהיה התינוק מפותח באותה מידה שבה גורי בעלי החיים מפותחים בלידתם. לשם מה זה נחוץ?

עוד שנה של היריון

העניין הוא שלבעלי החיים יש רק צרכים פיזיולוגיים: הם מחפשים לעצמם מזון, צדים, מוצאים מחסה או בונים אותו. ואילו האדם זקוק, כדי להתפתח כראוי, לא רק למזון ולטיפול אלא גם לקשר רגשי, לחום ולאהבה. במשך שנה שלמה לאחר לידתו הילד נמצא ב״רחם חברתי״, אשר ״מאפשר לו ליצור קשר חזק עם מי שמטפלים בו, מושך אותו לחקירה אינטלקטואלית של העולם בתנאים של הגנה ועידוד, ועוזר לו לבנות הערכה עצמית חיובית״. סייח קטן, שעות ספורות לאחר לידתו, קופץ כמעט כמו סוס בוגר. התינוק זקוק לתקופת הסתגלות נוספת, שבה הוא בטוח ומוקף באהבה. במהלך ההיריון התינוק קיבל חום בתוך גופה של האם; כעת הוא מקבל חום רגשי מאמא, מאבא ומכל בני הבית, ולכן רונלד לאלי מכנה תקופה זו ״החלק השני של ההיריון״.

בלעדי זה הילד לא יוכל לשרוד; זהו צורך בסיסי וחיוני לחייו של התינוק. לא מדובר במותרות, בתוספת או בוויטמינים – זהו המזון הבסיסי של האדם הקטן, מזון לנפש.

אהבה היא צורך של הנפש

נפש הילד עדיין אינה מגובשת ואינה מוכנה לחיים. כשם שבגיל הזה הילד אינו מסוגל למצוא לעצמו מזון, הוא גם אינו מסוגל לדאוג בעצמו לאהבה ולחום עבורו.

אני מכירה אישית משפחה שבה ילד נולד בתקופה קשה לכולם. הילד  הזה בן גילו של בני, וכיום שניהם בני 4. שנות חייו הראשונות עברו עליו במשפחה שכאילו אין בה אור שמש. כמובן, ההורים סיפקו את צרכיו במזון ובבגדים נקיים, אבל לא יותר מכך. הוא גדל עם עיכוב ניכר בהתפתחות. היה צורך להכניס אותו לגן לחינוך מיוחד לילדים עם קשיים רגשיים. זמן רב מאוד הוא לא הלך ולא דיבר. והוא כלל לא בכה. הגננת עבדה איתו זמן רב, והיא אפילו יכולה להראות את המקום שבו בכה בפעם הראשונה, ביטא את עצמו. עכשיו הוא מתחיל לדבר לאט לאט. פירוש הדבר שהוא חי כמו פרח יבש, בלי מים – איש לא הקדיש לו תשומת לב מעבר למינימום ההכרחי, לא התעניין בו ובמצבו הרגשי. ברגע שהחל לקבל חום ותשומת לב לצרכיו הרגשיים, הילד הגיב באופן רגשי – בבכי.

עד כמה זה פשוט?

לעיתים קרובות ההורים אינם מבינים בכלל על מה מדובר: ״אבל זה הרי בסיסי! ממילא ברור שצריך לאהוב את הילד שלך״. בפועל מתברר שלא הכול פשוט כל כך, ואכן צריך לגשת לכך במודעות, במיוחד כשהילדים גדלים.

בדרך כלל תינוקות וילדים בשנות חייהם הראשונות מקבלים אהבה מהוריהם ותשומת לב מהסובבים אותם ללא תנאי; כמעט שאין מקרים שבהם אין זה כך. קיימת אהבה ספונטנית של אם לתינוק היונק, לפעוט, גם אם הוא בכיין, גם אם הוא רועש ושובב. אמא תמיד תחבק ילד בשנות חייו הראשונות ותצמיד אותו לליבה. אולי רק אנשים שחסרים להם רגשות לא יוכלו להעניק מחומם לילד כבר בגיל הזה. אבל נראה שזה היוצא מן הכלל.

כשהילד גדל, מתחיל לגלות עקשנות, להתווכח עם הוריו ולפעול בניגוד להנחיותיהם – אז קשה הרבה יותר לאהוב אותו. מתעורר בנו הרצון להכאיב לו באותה מידה: ״אם אתה מתנהג כך, אז…״, וההורים מבטאים הרבה פחות את אהבתם לילד.

החסר הזה חמור מאוד. אפשר לתאר אותו במילותיו של שלמה המלך (קהלת 1:15): ״את המעוות אי אפשר לתקן, ואת מה שחסר אי אפשר להשלים״. ככל שינסו אחר כך לתקן זאת (אם כי, כמובן, מוטב מאוחר מאשר לעולם לא), את אובדן האהבה אי אפשר להשלים – איך אפשר לדעת כמה ממנה היה חסר? ברור שאם הילד לא קיבל אהבה, מה יוכל להעביר לילדיו בעתיד?! התפתחותו ועתידו נבנים עכשיו.

האהבה אינה צריכה להיות תלויה במעשים טובים או רעים

הילד גדל ונפרד בהדרגה מאמא. הוא הולך לגן ונתקל שם בקשיים משלו: אולי צוחקים עליו, פוגעים בו, לא משתפים אותו במשחק, ולפעמים הוא אינו מבין על מה הילדים האחרים או המחנך מדברים. ואחרי יום קשה כזה בקבוצה, שבו הילד צריך כל הזמן להתגבר על קשיים ולעמוד במשימות, הוא מצפה בקוצר רוח להגיע הביתה, להירגע ולקבל חום ואהבה.

הוא מגיע הביתה בציפייה לחיבוקים ולנשיקות מאמא. משליך את התיק על הרצפה… ואז: ״מה זה? למה זרקת את התיק על הרצפה? קדימה, תלה אותו במקום! וגם את המעיל!״ מצפים ממנו להתנהג כמו גדול, אבל הוא עדיין מרגיש קטן ועייף מאוד. כמובן, התיק והמעיל צריכים להיות תלויים במקומם, אבל אם נזכיר לו זאת אחרי חיבוקים ונשיקה, המלווים בקריאה: ״כמה אני שמחה שאתה כבר בבית!״, הילד יתלה אותם ברצון רב יותר.

כל הילדים, ללא קשר לגילם, צמאים לאהבה. כמובן, גילויי האהבה לפעוט ולמתבגר יכולים להיות שונים, אבל שניהם מצפים לה באותה מידה, ולעיתים קרובות ילדים שכבר גדלו מצפים לה אפילו יותר מהקטנים.

הבסיס והתנאי ההכרחי לחינוך

מלבד היותה נחוצה להתפתחותו הבריאה של הילד, האהבה היא גם תנאי הכרחי לחינוך. אי אפשר לפנות אל הילד בהערות, בעונשים ובנזיפות שקשה לו לשאת ולקבל, אם לצד כל אלה ולפניהם לא הפגנו כלפיו אהבה.

אם מאז ילדותו אמא חוזרת ואומרת לילד עד כמה היא אוהבת אותו, בלי להתנות זאת בהתנהגותו או בכל דבר אחר, הילד יודע זאת, וקל לו יותר לקבל את חוסר שביעות הרצון ואת הביקורת של אמא. נזיפה או עונש הם זמניים, ואילו אהבתה של אמא קבועה.

אהבה היא המפתח ללב הילד; היא פותחת את ליבו לקבלת הדרכת ההורה.

הורים חושבים לעיתים קרובות שהילד ממילא יודע שאוהבים אותו. ״למה לחזור על זה כל הזמן?! הוא הרי מרגיש הכול בעצמו!״ אבל אם הוא מרגיש הכול בעצמו, למה אינכם חושבים שירגיש בעצמו גם את הביקורת? למה בכל זאת אתם אומרים את ההערות? את חוסר שביעות הרצון שלנו אנחנו מבטאים בבירור, ואילו את האהבה – ״הוא ירגיש בעצמו״?

צריך לזכור שגם ילדים בוגרים זקוקים לחיבוקים ולנשיקות, לגילויי אהבה. כמובן, לא באותה תדירות כמו הפעוטות, אבל בכל זאת.

הוא יבין בעצמו?

מלמד אחד בחדר סיפר שתמיד השתדל לנהוג ברכות רבה בתלמידיו. פעם הייתה לו קבוצת תלמידים שבה אחד הבנים היה שכן שלו. המלמד טיפל בילד הזה במסירות רבה: כשסוליית נעלו ניתקה, הוא הדביק אותה; כשהילד קרע את בגדו, המלמד תפר אותו; כשהחמיץ את ההסעה, המלמד ליווה אותו בעצמו. כלומר, הוא עשה הרבה מעבר למה שהיה עליו לעשות כמלמד. יום אחד שאל המלמד את הילד אם הבחין ביחס המיוחד הזה. התברר שהילד קיבל הכול כמובן מאליו, כמעט כאילו הדברים נכללו בתפקידו של המלמד.

זה מוכר לכל הורה: אנחנו משקיעים בילד כל כך הרבה, נותנים לו, קונים לו, עושים בשבילו – הוא אמור להבין שאנחנו אוהבים אותו מאוד! אבל ילדים חושבים שזה מובן מאליו, שזהו תפקידם של ההורים – לדאוג לילדים, לקנות בגדים ואוכל, ספרים וצעצועים. ״למה ההורים דואגים שיהיו לי חוגים ובילויים? כי ככה הם רוצים!״ – כך חושבים הילדים.

ובכל זאת הם מחכים שנדבר איתם על אהבתנו. הם אינם מסיקים זאת באופן לוגי מההתנהגות שלנו.

הרב קלצקין נתן הרצאה בנושא, ואחד האבות שנכחו בה התקומם: ״לא ייתכן שהילדים שלנו אינם יודעים שאנחנו אוהבים אותם. אשתי ואני משתדלים כל כך למען הילדים, עובדים הרבה, קונים את הדברים הכי חדישים ומעניינים. לא ייתכן שהם לא יודעים״. הוא החליט לבדוק. כשחזר הביתה בשעת ערב מאוחרת, לא הצליח להתאפק והעיר את בתו בת ה־8. הוא התבייש לשאול: ״את יודעת שאני אוהב אותך?״, ולכן שאל: ״את יודעת שאמא אוהבת אותך?״ הילדה ענתה: ״כן״. האב חשב: ״צדקתי, והוא דיבר שטויות בהרצאה. בתי הראתה בבירור שהיא רואה את המאמצים שלנו״. אבל בכל זאת שאל אותה: ״ואיך את רואה שאמא אוהבת אותך?״ היא ענתה: ״כי בבקרים היא נותנת לי את הבגדים לפני כולם״. האב נדהם. למעשה, הילדה פשוט עשתה הכול לאט, ואמא נתנה לה את הבגדים לפני כולם כדי שלא תפגר אחרי האחרים, אבל הבת הבינה זאת כך. והיא כלל לא ראתה בעבודה הקשה של ההורים או בקניית דברים אופנתיים גילויי אהבה. האב חזר וסיפר זאת בשיעור.

ילד אהוב יסלח ביתר קלות על אי צדק

במשלי (10:12) נאמר: ״כסה באהבה את כל הפשעים״. הדבר נכון גם ביחס לילדים. אנחנו משתדלים כל כך להיות הורים טובים ורגישים: להתאפק, להעלים עין, לא לכעוס – אבל אנחנו בני אדם. ובכל זאת אנחנו טועים. אנחנו עלולים להתפרץ, במיוחד אם התעייפנו במשך היום.

אם הילד יודע שהוריו אוהבים אותו, קל לו יותר לסלוח כשהם מאשימים אותו שלא בצדק במשהו שלא עשה, או אם צעקו עליו יותר מכפי שהיה נחוץ (מתוך עייפות ועצבנות). ילד שמרגיש את האהבה, שומע עליה ומקבל אותה באופן מוחשי – יוכל ״לכסות״ באמצעותה על הדברים הלא נעימים ו״להמשיך לחיות״. אולי יכעס מעט, אבל עד מהרה יסלח (״גם אמא/אבא הם בני אדם״) וישכח מזה.

אבל אם טעות דומה נעשית כלפי ילד שאינו מרגיש אהוב, הוא יוסיף אותה לרשימת הפגיעות מצד ההורים, כסימן נוסף לכך שלא אוהבים אותו. ״אף אחד כאן לא מבין אותי, שונאים אותי כאן…״ הילד גדל עם מחשבות כאלה, והתוצאות מצערות מאוד.

להשביע את הרעב הרגשי

כשאנחנו מרגישים רעב, אנחנו הולכים לחפש מזון. מכיוון שאהבה חשובה לילד לא פחות מאוכל, כשהוא מרגיש רעב רגשי הוא הולך לחפש אהבה. אם אין אהבה בבית, אם הוא אינו מקבל אותה מקרוביו, הוא הולך לחפש אותה ב״שדות אחרים״, חס וחלילה.

לעיתים קרובות הילד טועה בהערכתו וחושב שאינו אהוב בבית, פשוט מפני ששפת האהבה של המבוגר ושל הילד שונה. אבל הילד כבר הספיק להאמין שלא אוהבים אותו בבית. יש ילדים שיחפשו אהבה בחברת חברים, ואחרים ילכו ״לרחוב״. הילדים מתחילים להתייחס לבית כאל מקום מקלט זמני – לאכול ולישון, ואת חייהם מעבירים למקומות אחרים.

כמובן, אפשר ללכת לשבת אצל חבר או לצאת לטייל עם חברים, אבל חום ואהבה הילד צריך לקבל בבית.

המשך יבוא

הכינה — גב' זיסי סקרז'ינסקיה