נשמה שלי

איך מחנכים ילדים לאמונה בה׳? — שלוש מדרגות

בעבודה הרוחנית אי אפשר לדלג על מדרגות. (הרב שחטוביץ׳) האם פירוש הדבר שכאשר מדברים על אמונה ועל קיום מצוות, אין לדבר כלל על עונש? ודאי שלא. פשוט חשוב שהכול ייעשה בסדר הנכון ובמידה הנכונה. באמונה עצמה אנו מבחינים בשלוש מדרגות…

הרבנית אסתר אופנגנדן

איך מחנכים ילדים לאמונה בה׳? — שלוש מדרגות

בעבודה הרוחנית אי אפשר לדלג על מדרגות. (הרב שחטוביץ׳)

האם פירוש הדבר שכאשר מדברים על אמונה ועל קיום מצוות, אין לדבר כלל על עונש?

ודאי שלא. פשוט חשוב שהכול ייעשה בסדר הנכון ובמידה הנכונה.

באמונה עצמה אנו מבחינים בשלוש מדרגות:

המדרגה הראשונה — לאהוב את הקב״ה;

המדרגה השנייה — לירא מן הקב״ה, לפחד מעונש;

המדרגה השלישית — לחוות התעלות של יראה (יראה). ​

אם כן, המדרגה הראשונה היא לאהוב את הקב״ה. בשום פנים ואופן אסור לדלג על המדרגה הזאת!

​כן, הילד בהחלט צריך לדעת שעל מעשים רעים נענשים, כדי שאדם יוכל לעצור את עצמו במצב של התנגשות פנימית. אבל הידיעה הזאת אינה יכולה להיות המדרגה הראשונה. ​ראשונה באה אך ורק אהבת הקב״ה.

אינני יכולה לדבר עם ילד על עונש או על דבר כלשהו שמלחיץ ומפחיד אותו,
  • כל עוד אינו בוגר מספיק כדי שיוכל לעבור זאת בשלווה;
  • כל עוד אינני בטוחה שכבר התגבשה אצלו ההכרה הברורה שהקב״ה הוא טוב, שהוא כבר נהנה מקיום מצוות, מתענג על הקשר עם הקב״ה ועל כך שהוא עושה הכול כאדם המאמין בה׳ — הנאה מן האמונה;
  • אם אינני מביאה כדוגמה נושא הרחוק מהילד לחלוטין, כך שאין שום אפשרות, אפילו מקרית, שהוא יקשר את עצמו לנושא הזה.
רעיון העונש שמוסרים לילד צריך בסופו של דבר להישמע כך: קיימת בחירה חופשית.

על מעשים איומים, הרחוקים מאוד מאוד ממך, ילד טוב כל כך, מגיע עונש איום. איזה אושר שאנחנו משתדלים לעשות את רצון הקב״ה, וזה לא יקרה לנו!

ואת השיחה הזאת יש לבנות אך ורק על אסוציאציות חיוביות ועל רגשות חיוביים, רק על דברים שבהם הילד מרגיש שהוא טוב ומצליח, שבהם הוא מרגיש שהצליח, שהוא ראוי לשבח, שבהם הוא נהנה ולכן ירצה להמשיך לנהוג כך.

​​יש לבחור בזהירות רבה את הדוגמאות לחטאים.

ילדים מסוגלים להתייסר בגלל דברים זעירים, לסבול מרגשות אשמה על מעידות קטנות, ובה בעת לעשות שטויות גדולות בלי להבין כלל שיש בעיה כלשהי במעשיהם. אמא אחת סיפרה שבתה אמרה לה שסוף־סוף למדה להיות חברה טובה. היא קונה לחברותיה מתנות רבות ועורכת להן מסיבות נהדרות ושמחות עם ממתקים. האם המזועזעת שאלה מאין היא לוקחת כסף רב כל כך לכל זה. והבת עונה לה: ״מהארנק שלך…״.

אמה של הילדה הזאת סיפרה לה איך להיות חברה טובה. למשל, לא להתקמצן על סוכרייה בשביל חברה. אבל היא כנראה לא הסבירה שאסור לקחת לשם כך כסף מהארנק של אמא בלי רשות. כנראה הדבר היה לאם מובן מאליו כל כך, שלא ראתה צורך להזכיר זאת.​או שאולי היא דווקא דיברה על כך, אבל באותו רגע עניין החברות היה חשוב לילדה, ואילו עניין הארנק של אמא — איכשהו פחות.​

לכן יש לבחור בזהירות רבה את הנושא שבאמצעותו מספרים לילד על עונש.

למשל, אנחנו יכולים לדעת שהילד שלנו אינו רוצח, ושהוא בכלל רחוק למדי מזה. הוא לא נתקל ברצח בחייו, והסיכוי שייתקל בו אינו גדול כל כך.​והנה הילד שואל אותנו: ״למה הקב״ה ברא רוצחים?״ אנחנו מסבירים לו במילים מובנות על הבחירה החופשית, ואז אומרים: ״זה נורא כשאדם בוחר בחירה כזאת!״ וכאן אפשר לספר על הגיהינום ועל סבל הנשמה בו. והנשמה כאילו מרגישה את אש הגיהינום, וכואב לה והיא  פוחדת… ושם היא מבינה עד כמה היו הפשעים האלה חסרי טעם וחסרי תוחלת, באיזו טיפשות ובאיזה חוסר היגיון בזבזה את חייה, אבל כבר אינה יכולה לשנות דבר.

ומיד מתחילים לדבר הרבה ובפירוט על כמה נפלא שנולדת במשפחה כזאת, שבה הסבירו לך ולימדו אותך שלהרוג זה רע, ודבר כזה אפילו לא יעלה על דעתך. ואף אחד מאיתנו לא עושה דבר כזה. ואתה יכול לתאר לך עד כמה עלינו להודות לקב״ה על כך שאנחנו נמצאים במקום כזה ונולדנו במשפחה הרחוקה מכל זה מרחק אינסופי.

כאשר אנחנו נתקלים בחיים בדברים מורכבים וקשים ומשתמשים בהם כדי לעלות למדרגה חדשה בהכרת התודה לקב״ה ובאהבה אליו — זו המדרגה השלישית של האמונה: יראת שמים, יראת רוממות כלפי שמים.

​בעצם, אם נהיה כנים, במה זכינו שנולדנו יהודים?

איזה דבר מיוחד עשינו לשם כך? כשהתחלתי לשמור תורה ומצוות ולמדתי את כל זה, הרגשתי כאילו התרחש איזה נס. איזה דבר טוב עשיתי למענו, שהוא קירב דווקא אותי אליו? נכון שזו סיבה גדולה כל כך להודות!?

​הרב יעקבזון מספר סיפור מעניין מאוד. בעיירה ליטאית אחת חי זוג חשוך ילדים. גם הבעל וגם האישה אהבו מאוד ילדים. הם טיפלו בילדי העיירה כולה. האיש הזה, בכל פעם שהתפנה לו זמן, היה בא לבית הספר ועוזר למלמד, פשוט כדי לעזור. כך במשך שנים ארוכות.

​בכל החגים הם קנו ממתקים כדי לשמח את הילדים. שמחת הילדים הסבה להם הנאה עצומה. ומה לא עשו בני הזוג כדי לזכות בילדים משלהם — דבר לא הועיל. והנה, בשנה השמונה עשרה לנישואיהם, סוף סוף נולד להם בן!

בעיירה הזאת היה מנהג כזה. האבות של הבנים שנכנסו באותה שנה לחיידר והתחילו ללמוד תורה היו מושיבים את בניהם על כתפיהם בחג שמחת תורה, ורוקדים איתם את הריקוד האחרון. רק הם רקדו, וכל האחרים מחאו כפיים. גם האיש הזה עמד במשך שנים רבות עם כולם ומחא כפיים, וכולם הביטו בו בחמלה רבה.

​והנה, סוף סוף נולד לו בן. הילד גדל ונכנס לחיידר. וכאשר בשמחת תורה הושיב אותו אביו על כתפיו ויצא לרקוד איתו, איש מלבדו לא יצא. כולם פשוט עמדו מסביב ומחאו כפיים. והוא לבדו רקד עם בנו, ואחז בו באופן שכולם הרגישו שהוא חווה בעת ובעונה אחת אושר עצום וזהירות מופלגת, פחד שמא יפיל את האוצר היקר שלו! מיותר לומר שכל הנוכחים בכו. לאחר שסיפר את הסיפור הזה, אמר רב העיירה: «פעם אחת בחיי זכיתי לראות במו עיניי כיצד נראית יראת ה'!»

המשך יבוא

אנו מביעים תודה עמוקה למחברת, הרבנית אסתר אופנגנדן, ולהוצאת «משפחה כהלכה» (www.mishpacha.ru) על הזכות להדפיס פרקים נבחרים מתוך הספר «גדל!».