איסור "לא תחמוד"
1. כתוב בתורה («דברים», 5:18): "לא תחמוד את אשת רעך, ולא תתאווה לבית רעך, לשדהו, לעבדו, לאמתו, לשורו או לחמורו – לשום דבר, ששייך לרעך". מסבירים חכמים שבתחילה האדם רק חושב על דבר כלשהו, אחר כך מתעורר בו הרצון לרכוש אותו, ובהמשך ידיו מתחילות להימשך מאליהן אל אותו דבר, גם אם הוא שייך לאחר.
כך מתואר המנגנון הזה בספר «נביאים» («מיכה», 2:2): «הם יחמדו שדות של אחרים – ויגזלו אותם, ויחמדו בתים – וישתלטו עליהם». בקטעים שהובאו לעיל מופיעות המילים חמדה ותאווה. חמדה היא השלב שבו הרצון כבר התקבע באדם, ותשומת ליבו ממוקדת בשאלה כיצד לרכוש את הדבר הנחשק, ואילו תאווה פירושה תשוקה, רצון עז להשיג ולהחזיק בדבר (בתרגום הרוסי משתמשים במילה «השתוקקות»).
הרמב״ם ב«ספר המצוות» מסביר ביתר פירוט מה ההבדל בין «רצון» (חמדה) לבין «השתוקקות» (תאווה), הנזכרת בעשרת הדיברות שבפרשת «ואתחנן».
מצווה 265 אוסרת עלינו להשתמש בתחבולות כדי לרכוש דבר שנמצא ברשותו של אחד מאחינו. נאמר בה: «לא תחמוד את בית רעך». מצווה 266 אוסרת עלינו להשתוקק במחשבתנו, מתוך תאווה, למה שיש לאחינו, שכן הדבר יגרום לנו לחפש דרכים לקחת לעצמנו את רכושו.
למרבה הצער, לעיתים קרובות אין מסתפקים בגניבה ובגזל. הצעד הבא הוא רצח, שהרי ינסו לעצור את הגנב. כשחכמינו דיברו על כך, הם הביאו את המקרה של אחאב ונבות:
**** בתקופת בית ראשון, כאשר בשטח ישראל התקיימו ממלכת הצפון (ישראל) וממלכת הדרום (יהודה), בשלב מסוים שלט בממלכת הצפון המלך אחאב. הוא היה נשוי לנסיכה איזבל, שהביאה אל החברה היהודית את פולחן הבעל הזר, והמלך עצמו סייע לה בהפצת האמונה האלילית הזאת. למרות זאת, הקב״ה העניק לאחאב ניצחונות צבאיים, משום שדאג לעמו והיה שליט טוב בעניינים שלא נגעו לדת.
אבל לאחר שאחאב ניכס לעצמו את כרם נבות, שבו חשק זה זמן רב (איזבל האשימה את נבות בפשע שלא ביצע, נבות הוצא להורג ורכושו הועבר לאוצר המלך), הקב״ה הפנה לו עורף והודיע לו באמצעות הנביא אליהו שבקרוב ימות, ודמו יישפך דווקא בכרם שהיה שייך קודם לכן לנבות.
2. איסור ״לא תתאווה״ חל כאשר מדובר ברכוש השייך לכל יהודי. גם רכושם של אנשים שאינם בריאים, כגון חירשים־אילמים, עיוורים או שוטים, אינו יוצא מן הכלל.