הרבנית לאה גנס
המשך. ההתחלה כאן
אחרי הפעולות נמשכים הלבבות
כתוב ש״אחרי הפעולות נמשכים הלבבות״ (״ספר החינוך״, 16). בעקבות מעשים שהאדם עושה מפני שהתורה מצווה עלינו, והוא מבין שכך צריך לעשות ומכריח את עצמו, אך בלי רגש, יבואו בהדרגה שמחה וסיפוק, והמוטיבציה תגבר. בתחילה נצטרך להכריח את עצמנו להשקיע בחיי המשפחה, אבל עם הזמן יתעוררו התלהבות והנאה. בתחילת חיי הנישואים תמיד יש מצבים שנראה לנו שאיננו יכולות להשלים איתם, דברים שאינם באים לנו בטבעיות. אבל נשתדל להכריח את עצמנו, נתרגל להכפיף את עצמנו להוראות התורה, גם אם בתחילה באופן מלאכותי, ועם הזמן זה יהפוך לחלק מאיתנו, למהות שלנו. בתחילה אנו מוותרות — ומתגברות על עצמנו, אומרות: ״סלח לי״, ״אני סולחת״, וכאילו שולפות את המילה הזאת במלקחיים, עוד בטרם סלחנו לגמרי. נדמה לנו שכל זה מעושה, שזה שקר כלפי עצמנו. אבל עם הזמן, בעבודה על עצמנו, נוכל להגיע לכך שנסלח ביתר קלות, מכל הלב ובאמת.
ידוע שבמילה איש יש האות יו״ד, ובמילה אשה — האות ה״א, אותיות משמו של הקב״ה.
אם מסירים את האותיות האלה — נשארת אש, אש התשוקות ששורפת כליל. אבל אם הקשר בין הבעל לאישה בנוי על התורה, אז האותיות האלה מצטרפות לשמו של הבורא, ושניהם נעשים עבדי הקב״ה. והם זוכים לאש מרוסנת, שבמקום לשרוף תחמם ותשמח.
כשאנו משקיעות בהיכרות עם בן הזוג, אנו מכירות לא רק את צרכיו הגופניים, אלא גם את צרכיו הרוחניים, לומדות מה משמח אותו ומה מעציב אותו — וזה לא בהכרח מה שמשמח ומעציב אותנו עצמנו. גבר ואישה הם יצורים שונים לחלוטין, ובמובנים מסוימים אף מנוגדים. יידרש זמן רב כדי ללמוד לדבר בשפה אחת. אילו דברים מרגיזים ומכעיסים את בעלי? ואילו דברים, לעומת זאת, מרגיעים ומשמחים אותו?
בתחילת הנישואים בני הזוג יודעים על מה, על אילו תכונות, התאהבו זה בזה, אבל עם הזמן האהבה מאחה ומאחדת אותם, הם צומחים זה לתוך זה, ואהבתם כבר אינה תלויה בדבר — היא גדלה ומתחזקת על קרקע ההשקעה ההדדית במשפחה. אהבה כזאת אינה בטלה, היא כמו בית איתן בעל יסודות יציבים — שום רוח לא תוכל להרוס אותו, בית שנבנה לנצח.
לא אצן, אלא רץ מרתון
צריך להתכונן לעבודה על עצמנו ועל מידותינו כפי שמתכוננים למסע ממושך. לקרוא בעיניים 5 עמודים בספר מוסר (אתיקה יהודית) בתוך 5 דקות — זו גישה שגויה. אנו זקוקות ללימוד איטי ומעמיק. אני זוכרת שכאשר הייתה לי פריצת דיסק בעמוד השדרה הצווארי, התאוששתי מעט ופניתי לפיזיותרפיסטית לטיפול. היא הראתה לי אילו תרגילים עליי לעשות וביקשה שאחזור עליהם, אבל מיד עצרה אותי: ״את עושה את זה מהר מדי! צריך לעשות זאת לאט פי כמה, להרגיש היטב איך את מטה את הראש קדימה ואחורה. קצב איטי חשוב כדי לא לגרום למתיחה בשרירי הצוואר וכדי שלא תופיע סחרחורת״. קצב איטי חשוב לא רק בתרגילים, הוא נחוץ כדי ״להשיב אל הלב״, לזכור. גם העבודה על כל מידת אופי צריכה להיות איטית, כדי שההצלחות המהירות לא יסחררו את ראשנו, הצלחות שבכל זאת אין להן השפעה ארוכת טווח (ואז אנו חושבות שהדרך הזאת, בסופו של דבר, לא הועילה לנו). עלינו דווקא ״להשיב אל הלב״ את השינויים שרכשנו, וזה ייקח זמן.
וגם ביום הדין
במסכת סוטה (1:7) מופיעה אמירה ידועה, רעיון הרלוונטי במיוחד לחודש אלול: ״במידה שבה אדם מודד לעצמו, בה (במידה זו) מודדים לו״, שאפשר לתרגם כ״כפי שאדם מתייחס לאחרים, כך מתייחסים אליו״, הן מן השמיים והן הסובבים אותו. אם אדם סולח, אפילו כשפגעו בו מאוד ובאמת עדיין כואב לו, אבל הוא סולח ומתגבר על עצמו, אז מעבר לכל מה שאמרנו על הבית היהודי, הוא זוכה גם לסליחה מן השמיים ביום הדין.
זה לא קל, אבל ״איזהו גיבור? הכובש את יצרו״.
אחרי שפגעו בנו, אנחנו יושבות וחושבות: אפשר לנקום כהוגן, או לעשות ״פרצוף של 9 באב״ — ושיתרוצץ סביבי. והרי למעשה, גברים לעיתים קרובות אפילו אינם יודעים איזו פעולה שלהם פגעה בנו. בעיניהם זהו מעשה תמים לחלוטין, ואין להם מושג עד כמה הוא מפריע לנו ומרגיז אותנו. אבל אפילו אם הוא התכוון לפגוע, מבחינת הסליחה שלנו אין לכך חשיבות. מה שחשוב הוא מה אנו עושות בתוכנו עם הפגיעה הזאת. אם נצליח להפגין את כוח נשמתנו, לגבור על היצר הרע ולסלוח, נרוויח פעמיים: נזכה לשלום בית ולסליחה מן השמיים — מידה כנגד מידה. ואם לא ״נתחשבן״ ביחסינו עם הקרובים לנו עד לפרטי הפרטים הקטנים ביותר, אלא נתייחס אליהם ״לפנים משורת הדין״, מעבר למה שאדם חייב לחברו, גם מן השמיים יתייחסו אלינו כך.
הכינה: גב׳ זיסי סקרז׳ינסקאיה