אלול - עבודה על עצמנו במשפחה

נושא בניית הבית היהודי שזור בקשר הדוק בנושא אחר – בניית האישיות שלנו. הדבר רלוונטי במיוחד עם בואו של חודש אלול.

כל עוד אדם נמצא בעולם הזה, עד גיל 120, עליו לעבוד על עצמו. הוא יכול לנצל לשם כך את כל הזמן שהוקצב לו, את כל המשאבים ואת כל האפשרויות, ובפרט את חיי המשפחה. וכאן, בדרך כלל, מזדמנות הזדמנויות רבות לשתוק, לרסן את הכעס, להכניע את הגאווה… אם נצליח לתקן אפילו מידה אחת – זו תחושה שאין דומה לה.

אם נצליח למתן את הריכוז שלנו בעצמנו, ובעזרת האהבה לכלול את הבעל בתוך ה״אני״ שלנו, השכר שלנו יהיה תחושת רוגע, סיפוק ושמחה.

השפעתן של מידות רעות על הנפש דומה לנזק שגורם גידול סרטני (חס ושלום) לגוף האדם. אם לא מסירים אותו כשהוא עדיין קטן, הוא יגדל וישלח גרורות עד שיהרוג את האדם שבגופו הוא נמצא (חס ושלום).

כל אדם מכיר את מידותיו הטובות ואת חולשותיו. והעבודה על מידות רעות אינה עניין של יום אחד. זו עבודה מתמדת, אבל התוצאה מרפאה את הנפש שלנו (ובעקבות זאת גם את הגוף). אולם אם לא משקיעים בכך, המידות הרעות משתלטות על האדם, משעבדות אותו, והוא כבר אינו מסוגל לרסן את דחפיו ומתחיל להזיק לעצמו ולסובבים אותו. יצר הרע מתפשט באדם כמו גידול ממאיר. בהדרגה הוא נעשה בעיני הסובבים אותו לאדם רע, שמוטב להתרחק ממנו – כאילו הוא ״מת״ בעיני החברה. האחרונים שמתרחקים מן האדם הם הקרובים אליו ביותר – בני משפחתו, אבל בדרך כלל הם אלה שסופגים ממנו יותר מכולם. לכן דווקא במשפחה צריך להשתדל יותר מכול לעבוד על המידות שלנו – באופן שיטתי ובחריצות.

עבודה על עצמנו

בדרך כלל האישה יודעת אילו מידות צריך לתקן בעצמו… הבעל. כשהיא שומעת שבמשפחה צריך לעבוד על המידות הרעות, היא מחככת ידיים ואומרת: ״אוקיי, אז ככה: אתה צריך לעבוד על…״ ואז מגיעה רשימה מחושבת היטב, ולעיתים קרובות היא אינה קצרה כלל. הבעיה היא שכמעט בלתי אפשרי לתקן את האחר. הניסיון של שנים רבות מאשר זאת.

אבל גם לא לכך הכוונה. כל אחד עובד על עצמו ומתקן את עצמו, ושניהם יכולים ליהנות מן התוצאה ולהתגאות בה. הקושי היחיד הוא שכל אדם עיוור לחסרונותיו ונוטה להצדיק את עצמו. ״השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים״ (דברים, 16:19). בעיני עצמו האדם כמעט מושלם; אולי יש בו כמה ליקויים, אבל ביחס לתמונה הכללית אלה זוטות. ואילו אצל האחר…

איך להיות כנים עם עצמנו? איך לראות את החסרונות שלנו בהיקפם האמיתי? לשם כך נדרשת בגרות מסוימת. צריך לגשת להערכת המידות שלנו מעמדה של אדם בוגר, ולהתבונן בעצמנו מן הצד ללא משוא פנים.

כדי להשוות, צריך שיהיו לנו אמות מידה כלשהן. אפשר להיעזר לשם כך בדמות לחיקוי מקרב אנשים צדיקים, ואפשר להיעזר בספרי מוסר שבהם מתוארת העבודה על המידות.

עבודה על עצמנו, בלי הלקאה עצמית

ביקורת עצמית אינה צריכה להיות מלווה בדכדוך – קשה מאוד לעבוד במצב הקרוב לדיכאון, וכך הכוחות אוזלים במהירות. להפך, צריך ליצור תחושה של ציפייה שמחה, של המתנה לשינוי לטובה. גם אם מידה מסוימת טבועה באדם מלידה, אם הוא משתדל לשנות אותה, בעזרת ה' הוא יגיע לתוצאות. וכאשר האדם רואה כיצד מהותו החדשה משפיעה על משפחתו, על ביתו ועל חייו כולם – והכול משתנה יחד איתו לטובה, הדבר מעניק לו כוחות חדשים וחוסן נפשי בפני כל קשיי החיים.

מידות עוברות בירושה

נוסף על כך, העבודה הזאת לא תרד לטמיון כשהאדם יעזוב את העולם הזה – ילדיו יירשו אותה. שמעתי על משפחה שחייה היו מלאים בניסיונות, צרות ארבו להם כל הזמן, אך יחד הם עמדו בפני כל הפגעים ושמרו על משפחתם. כששאלו את האישה כיצד הצליחו להתגבר על כל הניסיונות, היא אמרה: ״אני באמת לא יודעת מה לענות על השאלה הזאת. הכול בעזרת שמיים. אבל כל הזמן עמדה לנגד עיניי הדוגמה של הוריי, שגם הם חיו חיים לא קלים, ובכל זאת מעולם לא רבו וכמעט לא היו עימותים במשפחה – הם תמיד נהגו בכבוד זה כלפי זה ופתרו את כל הבעיות יחד. הוויכוחים ביניהם מעולם לא נועדו להשפיל את האחר או לפגוע בו – אלא רק לברר את האמת או למצוא פשרה המתאימה לשניהם. הם ויתרו זה לזה וסלחו בלב קל״.

כשאנחנו בונים בעצמנו אישיות איתנה, המסוגלת לוותר ולהתאפק, וכשהיחסים שלנו מושתתים על כבוד הדדי ועל שיח, לא רק לנו קל ונעים יותר לחיות בבית כזה, אלא גם ילדינו סופגים ״עם חלב אימם״ את אווירת הרוגע והכוח, שתעזור להם בעתיד לפתור עימותים במשפחתם שלהם ולעמוד בניסיונות החיים. עבורם זו כבר תהיה מידה שרכשו, והם לא יצטרכו לעבוד עליה במידה רבה כל כך. כלומר, המידות שהשקענו את כוחותינו בעבודה עליהן יעברו לילדינו בירושה.

״האהבה היא היסוד והשורש של העבודה (עבודת ה')״

הן בין האדם לקב"ה והן בין בני אדם, אי אפשר לבנות יחסים בלי אהבה. ״ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל ממונך״ (דברים, 6:5) – מן היסוד הזה אפשר להגיע בדרך ההיגיון לכל היבט של אהבת הקב"ה ושל הקרבה אליו. ״ואהבת לרעך (רעך) כמוך״ (ויקרא, 19:18) – כך נאמר על היחסים בין בני אדם. אם אנחנו מאמצים זאת כיסוד שעליו אנחנו בונים את ביתנו (רעים אהובים – רעים האהובים זה על זה, כלומר הבעל והאישה), קל הרבה יותר לסלוח ולוותר. כל העבודה שלנו על עצמנו במשפחה נעשית קלה יותר אם ״על כל פשעים תכסה אהבה״ (משלי, 10:12).

אנחנו לא חיים בתנאים מיטביים. המצב הטוב ביותר היה אצל אדם וחוה בגן עדן. שם לא היו זרים, לא היו קנאה ותחרות – רק שניהם. באהבתם לא התערבבה קנאה. האהבה הזאת טבועה בבריאה, היא טבעית, כך צריך להיות. לאחר החטא, לאחר אכילת הפרי מעץ הדעת, האהבה בין הבעל לאישה החלה לדרוש למידה מתמדת, עבודה של שניהם והשקעת כוחות. עבורנו, בלי כל אלה אי אפשר לרכוש אהבה אמיתית.

כל אדם חי בתוך קליפת האנוכיות שלו. בעיקרון נדמה לאדם שגם כך טוב לו – הוא מוגן ויש לו הכול. מצד שני, כדי להתקרב למישהו צריך לצאת מן הקליפה שלנו או להרחיב אותה ולהכניס את האחר פנימה. אז נגלה את האהבה הראשונית הזאת שקיימת בעולם, אך קשה להגיע אליה בלי עבודה.

כתוב שהאהבה בין בני זוג צריכה להיות כמו היחסים בין יד ימין ליד שמאל, השייכות לגוף אחד. הימנית והשמאלית (הידיים) מרגישות זו את זו: כשכואב לאחת, כואב גם לאחרת; כשטוב לימנית – טוב גם לשמאלית. למצב כזה עלינו לשאוף: כשכואב לבעלי, כואב גם לי; כשרע לו, רע גם לי.

אם נתחיל להתקדם בכיוון הזה, הקב"ה יעזור לנו במידה הגדולה פי כמה מן המאמץ שנשקיע, כמו שנאמר: ״פתחו לי פתח (בגודל) של חוד מחט, ואני אפתח לכם פתח בגודל של אולם״ (״מדרש רבה״, שיר השירים, 5:2). אז קללת חוה (״ואל אישך תשוקתך״ (בראשית, 3:16)) תהפוך עבורנו ל״אני (שייכת) לדודי ועליי תשוקתו״ (שיר השירים, 7:11).

המשך יבוא

הכינה: גב' זיסי סקרז'ינסקיה