הרבנית חוה קופרמן
לפי המסורת שמה הצללפוני, שפירושו — צל הצפון.
היא משבט יהודה, והיא נישאת למנוח משבט דן. מדרגתה הרוחנית גבוהה מזו של בעלה. אנו מסיקים זאת מכך שהמלאך מעדיף להיראות לפניה ולא לפני בעלה מנוח. הוא נראה לה פעמיים. מנוח מתפלל שהמלאך ייראה גם לו, אבל המלאך בא שוב אל הצללפוני, ואז היא רצה לקרוא לבעלה.
נאמר: ״וילך מנוח אחרי אשתו״. בכך מודגש שהיא הייתה ראש המשפחה. וכלל לא מפני שרצתה לקבל עליה את התפקיד הזה. פשוט מנוח היה חלש יותר, והיא נאלצה לעמוד בראש; זה אינו חיסרון שלה, אלא חיסרון של מנוח.
אם כן, הצללפוני נישאת לאדם מן הצפון. (שבט דן שכן בצפון). עובדה זו משתקפת בשמה. בהמשך, בארץ ישראל, הצללפוני ומנוח לא יתגוררו בצפון.
לא נתעכב כאן בהרחבה על סיפור הולדתו של שמשון, בנם של הצללפוני ומנוח. הסיפור מוכר היטב, והקוראים יכולים, אם ירצו, לרענן את זיכרונם בכוחות עצמם.
אותנו מעניינת יותר מהותה העמוקה של ברית הנישואין הזאת.
שני שבטים בתורה נמשלים לאריה — יעקב אומר זאת על יהודה כשהוא מברך אותו, ומשה — על שבט דן. אין ספק שיש ביניהם דבר מה משותף המאחד אותם.
כשבני ישראל היו עוקרים ממקום חנייתם כדי להמשיך ללכת במדבר, שבט יהודה היה יוצא ראשון ושבט דן אחרון. ההולכים היו מסתדרים בשורה, וכל אחד תפס בה את מקומו בהתאם קפדני להיררכיה. אולם בזמן החניות היו בני ישראל (כל 12 השבטים) חונים סביב המשכן במרחק שווה ממנו. ה״ראשונים״ וה״אחרונים״ מצאו את עצמם זה לצד זה, והמעגל נסגר. זה היה מצב של שוויון.
לפיכך, החיבור בין שבט דן לשבט יהודה יוצר מצב של שוויון מלא בין היהודים.
(ביהדות קיימים במידה שווה הן מושג ההיררכיה והן מושג השוויון).
יהודה הוא מצאצאי לאה, אשתו הראשונה והעיקרית של יעקב.
דן הוא מצאצאי בלהה, האישה המשנית מצד רחל, שהיא אשתו העיקרית השנייה של יעקב.
כשיהודה ודן מתאחדים, מתאחדים כל צאצאי יעקב — הן אלה שנולדו לנשים העיקריות והן אלה שנולדו לנשים המשניות.
מעניין שאיחוד כזה מתרחש תמיד בעת בניית המקדש (שהוא נקודת השיא של אחדות העם היהודי). כך למשל, את המשכן בנו שני אנשים — בצלאל משבט יהודה ואהליאב משבט דן.
בבניית בית המקדש ה־1 היה המלך שלמה משבט יהודה המארגן הראשי, ואילו האחראי הראשי לביצוע היה חירם, שאביו היה משבט נפתלי ואמו משבט דן. (נפתלי ודן הם בניה של אותה אם).
חירם פיקח על כל שלבי בניית המקדש. הוא היה בקיא באומנויות ובמלאכות, ידע פיזיקה, אדריכלות וגאומטריה פיתגורית, וניהל את ביצוע כל עבודות הבנייה והאומנות.
ידוע לנו שאת בית המקדש ה־3 יבנה המשיח, שאביו יהיה משבט יהודה ואמו משבט דן. כמעט כמו אצל שמשון, רק להפך. (שמשון הוא ״כמעט״ משיח).
על פי המסורת, כשבירך יעקב את שבט דן, הוא ראה בנבואה את שמשון וסבר ששמשון עשוי להיות המשיח.
אלא שאז התגלה ליעקב ששמשון ייהרג בידי הפלשתים, והוא אמר: ״ריבונו של עולם, רק לישועתך אני מקווה״.
פירוש השם שמשון הוא שמש קטנה.
שמשון הוא ילד שציפו לו זמן רב. צללפונית ומנוח היו נשואים שנים רבות, אך נותרו חשוכי ילדים. הם לא ידעו אצל מי מהם נעוצה הסיבה. המלאך שבישר לצללפונית על הבן שייוולד לה מגלה לה שהסיבה לעקרות נעוצה בה. אבל היא אינה אומרת על כך מילה לבעלה. לשם מה לומר? בקרוב מאוד ייוולד להם תינוק, וכעת זהו מידע מיותר לחלוטין. המלאך מוסר לה גם דברים חשובים נוספים. למשל, שהילד יושיע את היהודים מידי הפלשתים. גם על כך צללפונית אינה מספרת, מפני שהיא מבינה שדברים כאלה מוטב לשמור בסוד: הרי אם הפלשתים יגלו זאת, הם ינסו להרוג את הילד.
לבעלה היא מספרת רק את מה שהוא צריך לדעת: ייוולד להם ילד, כעת עליה לשמור על טהרה רוחנית גבוהה (ובכלל זה לא לשתות יין ולא לאכול זמורות גפן ועלי גפן), ועוד — שילדם יהיה נזיר (מתבודד, אדם שקיבל על עצמו נדר).
מה נוכל ללמוד מדוגמתה של צללפונית? לא על כל החסרונות שלנו ראוי לספר לבעל.
אין טעם להכאיב לו אם אי אפשר לשנות דבר. כך גם בענייני משפחה שאין לבעל יכולת להשפיע עליהם. לא כדאי ״להעמיס״ עליו כל דבר מתוך כניעה לחולשה שלנו. כמובן, לשמור דברים בלב זה לא תמיד קל, ולפעמים קשה מאוד. אבל לעיתים זו הדרך היחידה לשמור על אווירה בריאה במשפחה.
(אין בכוונתנו כלל לעודד את קוראותינו להסתיר דבר חשוב מבעליהן, ועל אחת כמה וכמה אין לשקר. בין ״לומר את הדברים כפי שהם״ לבין ״לא לומר״ עובר גבול דק מאוד. וכשמתעוררת שאלה כזאת, מוטב להתייעץ עם רב).
המשך יבוא