שאילת שלום
10. אסור לומר «שלום» לאנשים השרויים באבל. בחלק מהקהילות כלל זה חל גם בשבת, שבה אין נוהגים מנהגי אבלות בפרהסיה.
גם אין אומרים זה לזה «שלום» בתשעה באב, משום שזהו יום אבל לכל העם היהודי. אך מותר להשיב לברכת שלום של אדם שאינו מכיר הלכה זו.
11. לא נהוג שגבר יאמר לאישה «שלום». אולם כמה מחכמי ההלכה בדורנו מתירים זאת. הם מסבירים שבימינו המילה «שלום» הפכה אצל אנשים רבים לחלק מכללי הנימוס, ואין בה גילוי מיוחד של קרבה, גם כשפונים לאישה. מאותה סיבה מותר גם לשאול את הבעל לשלום אשתו.
12. אם אדם פגש את חברו הקרוב לאחר שלושים ימי פרידה, הוא מברך שהחיינו – («…שהגיענו לזמן הזה»). אם לא התראו במשך שנה שלמה, מברכים מחיה המתים («…מחיה המתים»). אך כל זה מותר רק כאשר האדם שמח בפגישה הזאת. יש דעה שבימינו, אם האנשים שוחחו בטלפון או התכתבו, אין מברכים את הברכות הללו בפגישה.
****
כל מי שהכיר את הרב שמחה תמיד התמלא שמחה כשמישהו לידו הזכיר את שמו. הרב שמחה גוטניס תמיד חייך והקרין אהבה. הוא מעולם לא פגע באיש, ואף אחד לא הצליח לעורר בו מחשבות רעות וקנאה. על הרב גוטניס אמרו שניחן ביכולות מיוחדות להעניק אהבה לכל אדם שפגש.
נכדו בן העשר, נחום, היה ילד מסוגר וביישן מאוד, והרב שמחה דאג לו במיוחד, עד כדי כך שגם הוא התחיל להשיב לו אהבה ולעזור לאחרים. יום אחד, כשנחום בא לבקר, אמר לסבו בן השמונים: «אוי, אילו היה לי אופי כמו שלך! כל החיים שלי היו נראים אחרת…»
סבא הרים את ראשו מן הספר, הביט בנכדו בעיניו הטובות ואמר, בעודו מצביע על הספה: «שב, אנחנו צריכים לדבר».
נחום הצעיר שיער שעכשיו סבא שוב ידבר על האופן שבו צריך לברך לשלום כל אדם.
הוא נהג לומר לנכדיו לעיתים קרובות מאוד: «כשאדם רואה שמתעניינים בו ומחייכים אליו, הוא מרגיש ששמחים בו, ושלַקשר איתו יש משמעות מיוחדת. כך בדיוק לבבותיהם של אנשים מתקרבים זה לזה.
המצוות שבין אדם לחברו הן המפתח לכל שאר המצוות, ואמירת שלום היא הצעד הראשון ליצירת יחסים טובים בין בני אדם. אמירת שלום היא המפתח החשוב ביותר.
לעיתים קרובות אנשים מוצאים את עצמם סגורים בתוך עולמם ומרגישים בודדים, מה שמוביל למחשבות לא טובות ולחשדות שונים. אבל כל העננים האלה מתפזרים מהר מאוד במפגש נעים. רק תאר לעצמך שאמירת שלום וחיוך בלבד יכולים לשחרר אנשים משנאה, מסכסוכים וממרמה! נוסף על כך, במצב כזה קל הרבה יותר להסביר לאדם במה הוא טועה, כי הוא מוכן להקשיב לך. מפגשים נעימים וקצרים יכולים גם לחסוך מאנשים רכילות מיותרת, שכן יחס ידידותי יעזור לאדם לנהוג ביתר איפוק».
אבל פתאום נחום שם לב שהבעת פניו של סבא הייתה שונה מעט מהרגיל. הרב שמחה התחיל לספר על עצמו בגוף שלישי, כאילו הוא חושף סוד.
«שמחה גוטניס היה ילד מסוגר מאוד. בדידותו וחוסר הביטחון שלו בעצמו היו הסיבה לעצב ולחוסר האמון באחרים. לא היו לו חברים שעמם יכול היה לחלוק את מחשבותיו ואת רגשותיו. אף שהוא עצמו לא ניסה ליצור קשרים עם אחרים ולא מיהר לברך אותם לשלום בחיוך, הוא היה מצטער מאוד כשמישהו ממכריו עבר לידו ולא אמר לו שלום».
נחום קפא מרוב הפתעה וסקרנות: «מה, יש עוד שמחה גוטניס מלבד סבא? הרי הילד הזה דומה לי כל כך!».
ניכר היה שהסיפור הזה עדיין הסעיר את סבא: קולו רעד לפעמים, ועיניו התמלאו דמעות. הוא המשיך: «כשמלאו לשמחה שלוש עשרה שנים, הוריו ערכו סעודה גדולה והזמינו את כל קרובי המשפחה וידידי המשפחה. אחד האורחים בבר המצווה היה הרב הראשי של העיר. הוא היה אדם חכם ומנוסה מאוד. הוא התיישב ליד הילד והתחיל לספר על היום המיוחד הזה ועל מצוות התורה. אחר כך עצר, הביט בשמחה ואמר: «אתה צריך לבחור מצווה אחת שתיתן לה תשומת לב מיוחדת במשך כל חייך». מיד עלו במחשבתו של שמחה אלף רעיונות. היו אפשרויות רבות, אבל במה לבחור?
«יש לי הצעה, – אמר הרב החכם, – שתהיה זו מצוות שאילת שלום. במפגש עם כל אדם, היה תמיד פתוח וחייכן».
שמחה התבייש לסרב לרב הנכבד. הוא קיבל את ההצעה, ומאז חייו התחילו להשתנות. כמובן, בהתחלה המצווה הזאת דרשה מאמצים לא מעטים, אבל לאחר זמן מה, כשהבחין שאין בכך שום דבר מפחיד, שמחה חש הקלה גדולה. בהדרגה השתנתה גם סביבתו. הופיעו בחייו חברים, ורבים מהם התייחסו אליו בכבוד רב ובהתעניינות».
לאחר שהשתהה מעט, הרב שמחה חזר מזיכרונותיו ואמר לנחום:
«תאר לעצמך איזה מצב נוצר. נניח שיש לך מכר רחוק אחד, שבדרך כלל אינך אומר לו שלום, וכשנזקקת לכסף, רק הוא היה בסביבה. לווית ממנו את הסכום הדרוש והרגשת לא בנוח. והנה אתה הולך ברחוב, והוא בא מולך. מתחשק לך להקדים ולומר לו שלום, ואז אתה נזכר באיסור ריבית[1]. הרי מעולם לא הקדמת לומר לו שלום, ועכשיו פתאום «החוב» מדבר בך. את הכסף תחזיר, אבל כל מה שיתווסף לכסף, כולל יחס ידידותי מיוחד, ייראה כריבית.
אספר לך עוד סיפור. זה קרה באורוגוואי, שם קבוצת שוחטים (אנשים העוסקים בשחיטה) עסקה בשחיטה כשרה של בקר. בסוף היום אחד מהם החליט לבדוק משהו בחדר הקירור והתעכב שם. כשניסה לצאת, גילה לחרדתו שהדלת סגורה. עד אז כולם כבר עזבו, ובמחסן הענק נשאר רק השומר. הצעקות והניסיונות לדפוק על הדלת לא עזרו. נראה היה שהשוחט אבוד. אבל השומר, שאותו שוחט – היחיד מכולם – נהג לומר לו שלום ולהיפרד ממנו בחיוך מדי יום, זכר את פניו ואת יחסו הטוב. כשכולם עזבו את המחסן, השומר הרגיש שחסר לו משהו. אה! הערב אף אחד לא אמר לו: «שלום!» (במקרה זה – להתראות.) הוא נזכר מיד בשוחט ההגון והתקשר לראש הקבוצה. הלה בדק והיווכח שהשוחט אכן לא חזר עם כולם. כמה אנשים חזרו למחסן והתחילו לחפש אותו, עד שמצאו אותו בחדר הקירור, קפוא מאוד מקור, אך בריא ושלם.
היהודי הזה הלך בעקבותיו של רבן יוחנן בן זכאי הגדול, שנהג תמיד לומר שלום לכל מי שפגש.
והרי הכול ידעו שרבן יוחנן היה שקוע כל כך בלימוד התורה, שאפילו בדרך לא הלך ארבעה צעדים בלי דברי תורה. מה לדעתך, בני, אנחנו לומדים מהסיפור הזה?»
- שהשכר על המצווה לברך אחרים לשלום גדול מאוד, והוא אפילו מסוגל להציל חיי אדם! – ענה נחום מיד.
- לא! – חייך סבא, – שאנשים זקוקים במידה עצומה למילים המעטות האלה, שנראות חסרות חשיבות כל כך! השומר הזה חיכה למילה טובה בכל יום: גם בבוקר וגם בערב. אתה רואה את הספר הזה? הוא נקרא «אבות דרבי נתן»[2]. כאן, בפרק השלושה עשר, כתוב שגם אם אדם העניק לחברו את כל הטובות שבעולם, אבל הוא עצמו הביט באדמה ודבריו היו נטולי חום אנושי, כל המתנה הזאת אינה שווה דבר. ולהפך, כשמקבלים את פניו של אדם בחיוך ובחום, הוא מרגיש כאילו העניקו לו את כל אוצרות העולם!»
בערב חזר נחום הביתה, פתח את הדלת, אבל במקום לחמוק מיד לחדרו כהרגלו, הוא אזר כוחות, פנה אל הנוכחים ואמר בקול צלול את המילה הנכספת «שלום!»