הדסה שוולב
שלושים ילדות מקסימות ישבו בחצי מעגל בשיעור הראשון בכיתת ההכנה. כולן היו נרגשות ושמחות, וכל אחת השתוקקה להציג את עצמה ולהראות את עצמה במיטבה לפני המורה החדשה.
״קוראים לי חיה, ואני בת חמש וחצי״, אמרה בקול צלול ילדה גבוהה עם קוקו. ״קוראים לי רבקה, ואני בת חמש״, כמעט שרה ילדה בלונדינית מתולתלת, והאירה את הכיתה בחיוך רחב. ילדה נוספת הציגה את עצמה – בביישנות קלה, אך בהנאה גלויה משנת הלימודים החדשה עם החברות החדשות. כשהגיע תורה של הילדה עם הפפיון הצהוב, היא אמרה את שמה בשקט כזה, שהמורה נאלצה לבקש ממנה לומר אותו שוב, בקול רם יותר. במקום זאת, כמעט כל הילדות בכיתה פצחו בדיבור מהיר במקהלה: ״קוראים לה פייגי! היא כבר בת שש, כי השאירו אותה שנה נוספת באותה כיתה!״
פייגי המסכנה החווירה, ואף מראה פניה השתנה. היא לא עלתה לכיתה הראשונה, ועכשיו המורה החדשה תדע שהיא… אינה חכמה כמו חברותיה לכיתה מן השנה שעברה.
באותו טון נמרץ שבו קיבלה את פני הילדות הקודמות הודיעה המורה: ״זה נפלא כל כך! מסתבר שפייגי ואני דומות מאוד, כמו תאומות! גם אותי פעם השאירו שנה נוספת באותה כיתה, כשהייתי ילדה!״
שלושים זוגות עיניים נפקחו לרווחה: כעת הילדות הביטו בפייגי במידה מסוימת של קנאה, ואילו לפייגי חזר צבע פניה הרגיל. המורה המשיכה: ״עד היום אני מודה להוריי על שנתנו לי הזדמנות ללמוד עוד שנה בכיתת ההכנה, כי כשעליתי לכיתה הראשונה, הייתי באמת מוכנה אליה. פייגי, אני כל כך שמחה שאני ואת דומות!״
יחסה הלבבי של המורה הציל את פייגי, ומילותיה הטובות שמרו על נפשה…
בכל יום היה החפץ חיים עולה לעליית הגג ומודה לקב״ה על הטוב שהוא מעניק לו בחייו. בין היתר, היה מודה לקב״ה ללא הרף על שהציל אותו והגן עליו מפני השפעתם של רעיונות זרים ליהדות.
כמה מן הבחורים שהורעלו ברעיונות האלה ניסו לפתות אותו להצטרף לשורותיהם. מוביל המים המקומי, שעבר שם בנסיעה, הבחין פעם בחפץ חיים הצעיר בחברת ״הנוער המודרני״ וצעק: ״היזהר! הם צדים את נשמתך!״
ישראל מאיר שמע את צעקתו של מוביל המים ונמלט מן החבורה המסוכנת. יוצא שמוביל מים פשוט הציל את מי שעתיד היה להיות החפץ חיים, הציל את החכם הגדול שבו, שיקדש את כל הדורות הבאים. מילותיו החכמות של מוביל המים הצילו נשמה גדולה.
בדומה לדלת בבית, גם הפה שלנו משמש אותנו לפעמים כשהוא פתוח ולפעמים כשהוא סגור.
לא הייתן מרוצות כלל אילו חזרתן הביתה אחרי יום עבודה מתיש, רק כדי לגלות שדלת הכניסה נעולה והמפתח אבד. הייתן חשות אכזבה גדולה לא פחות אילו הדלת הייתה פתוחה לרווחה, הרוח הייתה מכניסה לסלון ערימות של פסולת, ועל הספה האהובה עליכן הייתה מתמקמת חבורה לא קרואה של נוודים.
יש להשתמש במתנת הדיבור בחוכמה: מי שאינו יודע לסגור את פיו בזמן ומפטפט בלי הפסקה, ימצא את עצמו במוקדם או במאוחר במצב לא נעים בגלל לשונו הארוכה. אולם אם נשתוק ונימנע מלהשתמש במתנת הדיבור ברגע הנכון, אנו עלולים לטעות בשיקול דעתנו, וכמה מילים חשובות יישארו בלתי נאמרות; והרי במילה נכונה אחת בלבד אפשר לבנות עולמות! סוד ההחלטה הנכונה פשוט: הבחירה שאנו עושים – מתי ראוי לשתוק ומתי ראוי לדבר, ואז עלינו להשתמש במילים בחוכמה.
הבה נעצור לרגע ונחשוב שוב, לפני שנביע את דעתנו.
הבה נפנה אל הבורא בבקשת עזרה, כדי שיעזור לנו לבחור את המילים הנכונות. לומר מילות עידוד שמרוממות את מצב הרוח ונותנות כוח, או לשתוק ולהימנע מתוצאות הרסניות – זו הבחירה שלנו. כפי שנאמר: ״מוות וחיים ביד לשון״.
הכינה א. שוואלב, על פי חומרי הגיליון ״משמרת השלום״.