בתיה ציבוקמאכר
מיזם החנוכה לבנות היה מעניין במיוחד השנה. המשתתפות ציפו בקוצר רוח לכל יום חדש ולמה שהכינו להן המורים: ערב סופגניות וסיור בעיר העתיקה, שבה בכל חלון האירו חנוכיות יפות.
אבל החלק המעניין ביותר עוד היה לפניהן: מופע חגיגי שבו הופיעו כל הקבוצות המשתתפות. תחרות הכישרונות הזאת, שהייתה מלאה בתחושת ציפייה משמחת, המריצה את כל הבנות והעניקה להן השראה לעוד ועוד רעיונות, כדי להציג את כישרונותיהן במלואם.
כל קבוצה התאמצה בכל כוחה כדי לא רק לנצח, אלא גם להציג לקהל את המופע הטוב ביותר, היפה ביותר והמרהיב ביותר!
״לקבוצה שלנו יש את כל הסיכויים לנצח! — אמרה ברכה, מדלגת במדרגות שתיים־שתיים, כך שאיטי התקשתה להדביק את צעדיה. — איתנו נמצאת מירי, שמציירת מדהים, ובתיה, שיש לה הקול היפה ביותר!״ ״כן! — הצטרפה איטי בשמחה לא פחותה, כשהדביקה את חברתה, — ושכחת את אסתי ושולי, שתמיד ממציאות משהו מקורי! אנחנו קבוצת־על של מנצחות!״
החגיגה לכבוד סיום לימוד המסכת, מסיבת סיום, הייתה בעיצומה. האולם הקטן היה מלא עד אפס מקום בהורים, בסבים ובסבתות מאושרים. פניהם של כולם זרחו משמחה, ולא בכדי — צאצאיהם סיימו את המסכת הראשונה שלהם.
גברת גולד ישבה בשורה הראשונה, ולשמחתה נלוו דאגה קלה וקוצר רוח: היכן בנה?
תלמידי החיידר הוזמנו אל הבמה בשמותיהם. אלה היו המנצחים, התלמידים שהוכיחו כמה היטב למדו את הכתוב בספרי הקודש. הקהל מחא כפיים לכל תלמיד, אבל היכן בנה של גברת גולד?
כמובן, גם על פניה היה חיוך, והיא שמחה בשמחתם של הילדים. אולם הדאגה לא אפשרה לה ליהנות מן החגיגה בלב שלם: מדוע לא קראו למנחם שלי? למה בחרו בילדים האלה כמנצחים, ובבן שלי — לא? גם הוא למד הרבה, והציונים שלו לא נפלו משל האחרים. אז למה שכחו אותו?
דמיינו את עצמכן במקומה של גברת גולד ושל הבנות בחלקו הראשון של הסיפור: באיזו תדירות אתן חשות רגשות דומים? ומה ההבדל ביניהן?
בספר משלי נאמר: ״רקב עצמות קנאה״. נראה שאיש מאיתנו אינו יכול להתפאר בכך שאין בו ממידת הקנאה — רגש הקנאה, אבל כל אחד מאיתנו רוצה בכנות להיפטר מן הרגש השלילי וההרסני הזה.
נביט בבנות המשתתפות בתחרות: ברור שהן אינן מקנאות כלל, לא במירי הציירת המוכשרת ולא בכישרונותיהן של אסתי ושולי. להפך, הן גאות להיות איתן באותה קבוצה!
וכמה פעמים חשבתן על כך שכל עדת ישראל היא קבוצה אחת גדולה?
איננו צריכים להתחרות זה בזה, שהרי כולנו באותו צד! השכן, האח, העמיתים לעבודה ואתן עצמכן — כולם חברים באותה קבוצה! לכולנו מטרה משותפת, וכולנו מונעים מן הרצון לנצח. הצלחת הקבוצה היא ההצלחה שלנו. אם כך, מדוע עלינו לקנא בדירה הגדולה יותר שבה גרים שכנינו, בקריירה המצליחה של אחותנו או בכישרונות המיוחדים של חברתנו?
כשאנחנו מרגישים שכולנו יחד ובאותו צד, פשוט לא נותר זכר לקנאה. להפך, אנחנו שמחים וגאים בכך שכל האנשים המצליחים האלה משחקים איתנו באותה קבוצה!
התורה אומרת לנו: ״כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים״. רש״י אומר שבפסוק המילה ״נפש״ באה בלשון יחיד — הנפש, מפני שהם היו מאוחדים בעבודת ה׳. בהיותם קבוצה אחת עם מטרה אחת, הם היו למעשה נפש אחת!
״ויהי בישרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל״ (דברים, 33:5). כשכל היהודים יחד — רק אז אנו יכולים להכריז על מלכנו האמיתי.
הבה נזכיר לעצמנו לעיתים קרובות יותר עד כמה התמזל מזלנו — להיות קבוצה אחת גדולה של מנצחים!
הכינה: גב׳ א׳ שוואלב