זיסי סקרז׳ינסקיה
על פי שיעור של נ. א. הירש (ראש מדרשת ״אשירה״)
״יפת א־לוהים ליפת, וישכון באוהלי שם!״ (בראשית, 9:27).
חנוכה עבר. נזכרנו בניצחון החשמונאים על צבאות יוון, על התרבות היוונית, על הגזירות המדכאות…
אבל האסתטיקה והיופי עצמם כלל אינם זרים לנו. במיוחד לנו, הנשים. ביהדות נהוג להדר במצוות, כלומר לקנות פמוטי כסף יפים, קופסה לאתרוג, חנוכייה… וכמה אנחנו מקשטות את הסוכה! האישה ביהדות מתקשטת כדי להיות יפה בעיני בעלה. נוסף על כל השאר, אישה יפה, כמו בית יפה, מרחיבה את דעתו של האדם. היופי עבורנו הוא אמצעי לעבודת ה׳.
מכאן שהיהדות אינה מתנגדת ליופי ולאסתטיקה כשהם ״באוהלי שם״.
המחלוקת שלנו עם היוונים היא, למעשה, בשאלה מה עיקר ומה טפל. יופיו של הגוף אינו מטרה בפני עצמה. התרבות היוונית לא ראתה ״מעבר לקצה אפה״, כלומר מעבר לגבולות הגוף. הכול נעשה לשם פיתוח השרירים, חינניות התנועות, עוררות הרגשות וההנאה ממוזיקה ומציור — בפני עצמה, כמטרה בפני עצמה. זה אינו מתאים לנו. על האמנות לשרת את הקב״ה, וכך גם על האדם העוסק בה ויוצר יצירות אמנות.
זכר למעשה בראשית
שלושת האיסורים שהטילו היוונים — על שמירת שבת, על ברית מילה ועל קידוש החודש — נועדו להרחיק את היהודים מהבורא.
תהליך הבריאה והיצירה, בעיני היוונים, הסתיים, וכעת האדם, ״נזר הטבע״, הוא מעצם הגדרתו מעל הכול. ״הטבע, המדע והפילוסופיה — זה הגבול שלנו״, זו ״תקרת״ היוונים. העולם הזה, ושום דבר מעבר לו. והיהודים הפריעו ליוונים ליהנות מהחיים, משום שליהודים יש עולם הבא.
כולנו, הנשים שאיננו לומדות תלמוד ומדרשים, חושבות שהמרד החל בגלל הגזירות הללו. במידה רבה זה נכון, אבל…
בלי חיים פרטיים
אבל למעשה, עבור החשמונאים, עבור משפחת מתתיהו, הכול התחיל בבתו שהתארסה לחתנה. ובהמשך… היא הייתה צריכה לעבור ניסיון נורא — ״זכות הלילה הראשון״. ודווקא היא הייתה זו שהניעה את אחיה לצאת למלחמה. היא התעקשה שיתעשתו ושלא ישלחו את אחותם לחרפה.
יש מדרש המספר שבין השאר אסרו היוונים על היהודים להתקין מנעולים ובריחים על הדלתות — בעונש מוות, כדי שלא יהיה לנו שום מרחב פרטי, שום חיים פרטיים, וכדי שכל אחד יוכל להיכנס לבית בכל שעה ביום ובלילה. [אותו הדבר עשו גם הנאצים בגטו — הערת המערכת.] כתוצאה מכך לא יהיה ליהודים כבוד עצמי… ואז הסירו היהודים את כל הדלתות לגמרי, ולא יכלו לאכול ולשתות בבית, ולא יכלו לקיים חיי אישות.
מעניין שאת האיסור הזה המציאו היוונים ה״תרבותיים״. בעיקרון, בתרבותם יש לא מעט מתירנות ביחס לדברים שביהדות נהוג להתייחס אליהם ברצינות וביראת כבוד. היוונים חשפו את מה שאצלנו מכוסה במעטה הצניעות. יש לכם משהו בעל ערך? תראו! משהו יפה, אבל לא לעיני כולם? תביאו לכאן! רגשות — לראווה. שום דבר פרטי, שום דבר אינטימי. הבית היהודי נפרץ. מי צריך להגן עליו?
ומי ניצח?
במלחמה נגד היוונים ניצחו החשמונאים. ובמלחמה נגד התרבות היוונית — האם ניצחנו? האם הגבלנו את יופיו של יפת לאוהלי שם?
המלחמה נמשכת. ״בימים ההם״, אבל ״בזמן הזה״, בזמננו.
היוונים לא הורו לנו לפתוח את הדלת לגמרי, כלל וכלל לא. רק הסירו את המנעול, הורידו את הבריח. היוונים רצו להרגיל אותנו לחשוב שאנחנו כביכול מאחורי דלת סגורה, ושנמשיך להתנהג כאילו אנחנו לבד. אבל למעשה, בכל רגע היה כל יווני יכול להיכנס ולהציץ… זה הרי הרעיון הראשון של ״תוכנית ריאליטי״ בכיכובו של העם היהודי!
היהודים הבינו עד תום את משמעות האיסור הזה, ולכן הסירו את הדלתות לגמרי — כדי שלא להרגיל את עצמם לפריצות בהדרגה, כדי שיהיה ברור מיד שלמעשה אין שום דלת, ואין אפילו מראית עין של צניעות. כך התרגל כל אחד להתנהג בביתו בצניעות רבה, כאילו מביטים בו מכל עבר, כל הזמן. ומאחר שעבור היהודים אפילו האכילה היא מעשה אינטימי, הם לא יכלו לאכול או לשתות בביתם שלהם. הדבר פגע יותר מכול דווקא בנשים, שהרי אנו מזדהות עם הבית שלנו.
כיצד אפוא נכנסים היוונים למרחב הפרטי שלנו (בעברית — רשות היחיד)? באמצעות רשתות (רשת — רשת), הרשתות החברתיות. נשים יהודיות מכובדות מצלמות ומעלות לרשת כל רגע מחייהן! הבית שלנו נלכד ברשת — הוא מצולם מכל צד, וכך גם ילדינו, הזמן הפנוי שלנו (עם חברות ועם הבעל), האוכל והשתייה שלנו! בעבר ראינו רק תיירים יפנים עם טלפונים על מקלות, שבכל מקום שאליו הגיעו ראו את העולם דרך מסך הטלפון. אבל עכשיו כל אדם שני, לפני שהוא אוכל — מצלם. כאילו אנו זקוקות לעדים, ויותר מכך — למי שיעריכו כל פעולה שלנו.
מישהי אפתה חלות נהדרות — נניח שהצגת תמונה של החלות היא יפת באוהלי שם. שיעורי תורה ברשת, שיעורים על תזונה בריאה — אלה מועילים לרבים. אבל לפעמים מוצגים לעיני כול דברים שצריכים להישאר אינטימיים ופרטיים.
לחיות את חיינו, לחוות את רגשותינו
לפעמים נדמה שאם נביט בעצמנו ״מבחוץ״, החיים ייראו זוהרים יותר מכפי שהם באמת. אם העמוד ברשת מקושט בתמונות, נדמה כאילו כל החיים מקושטים באותה מידה. כך אנו חיות את חיינו ״לצדם״. אם אירוע כלשהו לא תועד במצלמת הטלפון, נדמה כאילו לא התרחש כלל. לא לחוש את ילדינו האמיתיים — אלא להביט בחיוכיהם בתמונות. לא לשוחח עם הבעל, אלא להחליף אמירות: ״הנה האוכל״, ״אספת את הילדים?״, ״מי ייסע לקניות?״. וכל השאר — אל המסך. שם נמצאים הרגשות: ״איזו הבעת פנים מתאימה לכיתוב הזה?״, ״איך הרגשות שלי צריכים להיראות במצב הזה״, ולא ״מה אני צריכה להרגיש בחיים״. אנחנו עצמנו בונות את העולם הווירטואלי שלנו, את העולם שלנו שמעבר למראה — ועוברות להתגורר בו מרצוננו.
רבי נחמן מברסלב כותב (תורה 54): ״את הדברים החשובים צריך לזכור תמיד ולא לאפשר שכחה (שכחה), כלומר ‘מיתת הלב’ (מיתת הלב). והמחשבה החשובה ביותר, שאסור שתעזוב את התודעה, היא המחשבה על העולם הבא, כדי שלא לאפשר תפיסה כאילו יש רק את העולם הזה, חס ושלום. ובכך שהוא מחזיק במחשבתו את העולם הבא, הוא מסייע לגילוי אחדותו של הבורא״.
אסור לנו לאפשר שכחה. במילה שכחה יש אותן אותיות כמו במילה חשכה, חושך.
חז״ל מסבירים שהחושך הוא התרבות הנאורה של היוונים. בשמונה בטבת, כאשר תורגמה התורה ליוונית, שקע העולם בחושך למשך שלושה ימים. אנחנו שוכחות שוב ושוב את העיקר — מסביב יש כל כך הרבה אירועים ש״מחשיכים״ לנו את האור.
יש תופעה של דיכאון סתווי וחורפי, הקשורה בין השאר להתקצרות שעות האור ביום. הנפש והגוף קשורים זה בזה (אמנם פסיכוסומטיקה היא מושג יווני, אבל אנחנו יודעות זאת טוב יותר מהיוונים), ולכן אף שנעשה חשוך יותר סביבנו, בחוץ, השפעותיו מורגשות כמיחושים נפשיים פנימיים: מצב רוח ירוד, דכדוך, התעייפות מהירה. אפשר לדמות, על דרך ההשוואה, כיצד השפיעה על הנפש החשכה ששררה בגלות יוון.
מה יקרה אם, בדומה ליוונים, נשקע לחלוטין בעולם הזה?
״מיתת הלב״
מה פירוש הדבר? לב מת אינו מרגיש דבר. שום דבר אינו נוגע בו. המטען הרגשי שבחוויית החיים מתקהה או נעדר לחלוטין. החיים איבדו את טעמם.
מתברר שדווקא העובדה שאנו זוכרות את העולם הבא מעניקה טעם (משמעות) לחיינו בעולם הזה! כלומר, אם מערבולת אירועי העולם הזה סוחפת אותנו פנימה, אנו ״מתות״ בלבנו, אבל אם אנו זוכרות תמיד את העולם הבא — אנחנו חיות.
אפשר כמובן לקיים מצוות ולהתפלל, ללמוד עם ״לב מת״, מתוך הרגל, רק כדי לסמן וי. כדי שהלב יחיה, כדי שיפעם, דרושה חיות, דם — נפש. כל פעולה הקשורה במצוות צריך לעשות עם נשמה, בשמחה, באמת.
אבל נניח אפילו לזמן מה ליחסים שבין אדם לה׳. גם ביחסים שבין בני אדם יכולה להתרחש ״מיתת הלב״. בעל ואישה החליטו לצאת יחד לארוחת ערב. הוא — בטלפון, היא — בטלפון. זה הערב שלהם בשניים! הביטו זה בזו! שם, בעיניו של האדם היקר לכם, עדיף להשתקף מאשר במסך הטלפון. הערב הזה אינו רק תמונה משותפת ליד השולחן. לשם מה נזקקו בני הזוג לארוחת הערב המשותפת הזאת? כדי להתקרב זה לזו מבחינה רגשית, כדי להרגיש, כדי לחיות זה את זו! לחיות! ובפועל… ״מיתת הלב״.
להאיר
נרות החנוכה מתקנים את מה שרצו היוונים לקלקל. החנוכייה ניצבת בכניסה לבית היהודי ומראה לכול שכאן עובר הגבול. מעבר לו — שטח פרטי. מעבר לו — אתם פולשים לחיים הפרטיים. נרות החנוכה מאירים מבפנים — החוצה. תפקידם דומה לתפקידו של העם היהודי כולו — להיות ״עם קדוש״, להאיר את העולם באור הטוהר המוסרי, באור התורה.
לא רק ״בימים ההם״, אלא גם ״בזמן הזה״. ימי החנוכה הם ימים רגילים, לא יום טוב. כלומר, ביום רגיל, בין עיסוקי השגרה, אנו מדליקות נרות ומתכנסות עם כל המשפחה כדי לחוש את הקדושה.
אפשר להחיל זאת על כל חיינו. יום רגיל, המון משימות, הראש מסתחרר. אבל אם נשתדל, נוכל לנסות ליצור פיסת קדושה (אצל כל אחת היא יכולה להיות בגודל אחר), פינת שלווה, בדומה לעולם הבא (מעין עולם הבא).
קודם כול
מה אנחנו עושות דבר ראשון עם היקיצה? אפילו לפני נטילת ידיים? אנחנו חושבות על משהו.
אפשר לחשוב על כך שעוד המון משימות לפנינו. יש מי שקודם כול מוטרדים מהחדשות בעולם וממה שהביאה להם המכמורת האלקטרונית.
אולם אפשר להתחיל את היום מיד בקדושה, בדבר החשוב ביותר. ה״שולחן ערוך״ מביא שש ״מצוות תמידיות״, שאדם יכול לקיים במחשבתו ושקיומן אינו נפסק אף לרגע. ואלה הן:
— להאמין בבורא אחד;
— אסור להאמין בשום כוח אחר מלבדו;
— ייחוד הבורא (הוא מנהיג ומנהל הכול, ללא שותפים, ולא העניק כוח עצמאי לשום מסייע);
— לאהוב את הבורא;
— לירא את הבורא;
— לא לתור אחר מחשבות הלב ואחר העיניים.
כך נכוון מיד, מרגעיו הראשונים של היום, את מחשבותינו לכיוון הנכון. כדי לזכור זאת אין צורך להתאמץ (בסופו של דבר, אפשר להדפיס ולתלות מול העיניים). בכך אנו מתרחקות מיד משכחה, כלומר מ״מיתת הלב״.
מה דומה למה?
האדם תמיד שואף למשהו. ואם הוא רואה שמישהו כבר השיג את מה שהוא רוצה — תהילה, עושר, כבוד — הוא רוצה להיות דומה לאותו אדם. בימינו זה מגיע לכדי אבסורד. נבחן את העולם שסביבנו. מצד אחד, יש אנשים שהגיעו להישגים. הם כותבים ספרים, ומי שרוצים להגיע לאותם הישגים קוראים את הספרים האלה ולומדים. מצד שני, יש מי שסבורים שדי להידמות להם, לעבור ניתוח פלסטי, להתלבש באותו אופן, לסגל הבעות פנים ותנוחות דומות — וגם אתה מצליח, עשיר ומפורסם. מתברר שהעולם נוטה יותר ויותר לדמיון חיצוני ומדומיין, וחושב הרבה פחות על התוכן הפנימי.
בקבלה יש מושג הנקרא ״כוח המדמה״, כוח הדמיון. רבי חיים ויטאל מדבר עליו בתיאורו את הנבואה. נפשו השכלית של האדם עולה, מקבלת נבואה, ואחר כך יורדת ומעבירה אותה לנפש הבהמית, שיש בה כוח דמיון, ובעזרתו הנבואה מתלבשת בצורה כלשהי המובנת לנו. הדמיון מערבב אמת נעלה ושקר גמור, ולכן הוא זקוק לתיקון מתמיד, אך הוא גם מסייע לנו לתקן את עצמנו. למשל, אם נדמיין את הנצח ביחס לחיים בעולם הזה, הכול יעמוד במקומו וביחס הנכון. אבל עד כמה שולט כיום הדמיון שאינו מתוקן!
בהשגחת הקב״ה
״בכל יום יש מחשבה, דיבור ומעשה. מדי יום הקב״ה מצמצם את אורו האינסופי עד לנקודה המרכזית שבה נמצא עולמנו הגשמי (…). והוא מכין לכל אדם את המחשבה, הדיבור והמעשה שלו (המתאימים) לאותו יום, לאותו אדם ולאותו מקום. ובמחשבה, בדיבור ובמעשה הללו הקב״ה ‘מלביש’ סמלים (סימנים, רמזים), כדי לקרב את האדם לעבודתו. לכן על האדם להעמיק את תודעתו ולהרחיב את הבנתו כדי להבין איזה סימן בדיוק חבוי בכל מחשבה, דיבור ומעשה״. כך ממשיך רבי נחמן (שם).
היוונים ניסו להטמיע בנו את המחשבה שאין דבר מעבר לעולם הזה. זה דומה מאוד ל״אכול ושתו — כי מחר נמות״ (ישעיהו 22:13). ואין שום ניסים, ואין שום השגחה אישית (השגחה פרטית). הם טעו מאוד.
הקב״ה עוסק מדי יום בשליחת מחשבה, דיבור ומעשה לכל אדם באופן פרטי, רק עבורו. אם נכוון את עצמנו, אם נשים לב, נוכל לקלוט את הסימנים ואת הרמזים הנשלחים אלינו. לפעמים מחשבה כלשהי מגיעה בדיוק בזמן, ולפתע בשיחה שומעים תשובה לשאלה שלנו. רק דיברנו על מישהו — ופתאום הוא נכנס; חשבנו על מישהו — ופתאום הוא מתקשר. כל אלה הם ״איתותים״ שאנו מקבלות ״מלמעלה״. לפעמים אדם פשוט משתאה עד כמה הרמז הבא נשלח אליו בדיוק ובזמן הנכון. ואז הוא מרגיש שמשגיחים עליו, שדואגים לו, שהוא אינו לבד. התחושה הזאת דומה למגע טוב, לאורות קטנים בחושך. זהו אותו ״אור קטן״ המסוגל ״לגרש חושך גדול״.
הצצה
לפעמים, כשלאדם חסרה התחושה שהקב״ה משגיח עליו, הוא מתחיל להמציא או למצוא לעצמו ״אח גדול״, מעקב אחר הטלפון, ״עין אלקטרונית״. זהו הצד השני של הצגת החיים הפרטיים לראווה. אם אנו מאפשרות לרשתות לחדור לביתנו, הגיוני להניח שהדייגים עשויים להגיע בעקבות הרשתות. אלא שהדבר הראשון נעשה לשם ההנאה, ואילו השני נובע מפחד שנולד מהתחושה שהכול מותר ומהחשיפה של כל מידע, גם האישי ביותר.
אחד הביטויים החזקים ביותר של היצר הרע הוא הצצה. היוונים הבינו היטב שדלת פתוחה סתם אינה מעניינת כמו מבט דרך סדק. זה אותו מראה, אבל כביכול לא רואים אותי. הדבר מלבה עוד יותר את התאוות. הוא גורם נזק עצום לנפש. לא בכדי העדיפו חכמי אותה תקופה להסיר את כל הדלתות.
בימינו ההצצה אף מתלבשת ב״עזרה פסיכולוגית״.
במקום לברר את הבעיות המשפחתיות במעגל מצומצם עם איש מקצוע, הבעל והאישה צריכים לתת דין וחשבון בפני קבוצת אנשים, ״משתתפים״: ״נו, בואו נראה איך אתם רבים!״ כל האנשים הזרים לחלוטין האלה פולשים לביתם, מנתחים את יחסיהם האישיים ושופטים אותם. כל הנוכחים נמצאים כביכול במקום שאינם אמורים להיות בו, ומציצים לחייו של הזוג הזה. או קבוצות לריפוי הנפש, שבהן אדם צריך ״להיחשף עד הסוף״. אילו הקב״ה רצה שכל מחשבותינו יהיו גלויות לכל עובר אורח, הוא היה עושה את ראשינו שקופים או מצייד אותם במסך — וכי אין הדבר בכוחו? אבל הוא רצה שהאישי יישאר אישי, והאינטימי — אינטימי.
״שקר החן והבל היופי: אשה יראת ה׳ היא תתהלל״ (משלי 31:30).
עכשיו אנחנו מתחילות את ספר שמות, הספר שבו ניצל העם בזכות הנשים היהודיות. ומה אנחנו עצמנו יכולות לעשות?
אנחנו יכולות ללמוד מן הדגים את אמנות ההימנעות מרשתות. דווקא ב״רשתות״ רואים עד כמה היופי נעשה הבל, כמה מאמצים מושקעים בניסיון חסר תוחלת לחקות את חנו של הזולת. מול זה אפשר להציב ״לב חי״, את היכולת לחיות את היום שלך, לראות ניסים — לקלוט סימנים שנשלחו אלייך אישית — כי הקב״ה משגיח עלייך.
צריך לזכור שצילום עצמנו במצלמה הוא עבודה מיותרת. ״דע מה למעלה ממך: עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין״ (פרקי אבות, 2:1). הכול כבר צולם ונשמר, ובסופו של דבר יראו לנו את הסרט הזה מתחילתו ועד סופו. ואנחנו נחתום על כל תמונה ועל כל ״סלפי״, יהיו בלתי מחמיאים ככל שיהיו. רק לו יהיו די גיגה־בייט כדי לשמור את כל חיינו.
לכן צריך להחזיר את הדברים לפרופורציות: צילום כשלעצמו אינו דבר רע, יופי ואסתטיקה כשלעצמם אינם דבר רע. רק צריך שלא לתת ליפת יותר מדי מרחב, כדי שאפשר יהיה להכניס אותו לאוהלי שם.