הרבנית אסתר אופנגנדן
היא מושיטה את כף ידה לעני ואת ידיה — לתשוש…
כאן מדובר באישה מצרפת, שכדי להאכיל את אליהו הנביא הושיטה לו לחם בכף ידה.
(למעשה, המעשה הזה הוא רק פעולה גופנית, ביטוי חיצוני, צורה שבה התלבש הניסיון שיועד לאלמנה. הנביא לא היה זקוק למים וללחם; הוא מילא את רצון הבורא. אין פירוש הדבר שהניסיון היה קל לאלמנה. כדי למסור את טיפת המים האחרונה ואת שארית הקמח האחרונה, נדרשו כל אומץ ליבה ומסירות נפשה של האישה הזאת. ובזכות זאת בירך אותה הקב״ה בכך שהקמח והשמן בביתה מעולם לא אזלו).
אבל מה פירוש ״כף ידה״ ו״ידיה״? ״כף ידה״ היא מה שהיא נותנת לעני, לנזקק. ואילו את שתי ידיה היא מושיטה לתשוש ולצמא (למי שתשוקתו מייסרת אותו). לאדם כזה כף יד אינה מספיקה; צריך להושיט לו את שתי הידיים.
כאן מתעוררת גם ההקבלה לנעמי, שהביאה את רות למקום שאליו השתוקקה כל כך להגיע.
שורש השם רות בעברית פירושו ״להרוות״. ונאמר שנעמי ראתה עד כמה רות רצתה להיות עם העם היהודי: ״לא אלך לשום מקום; לאן שאת הולכת, לשם גם אני; כמו שאת, כך גם אני; בכל מקום אהיה איתך ועם עמך… עמך — עמי! אלוקייך — אלוקיי!״
אחת מאפשרויות התרגום של הפסוק הבא היא:
בני ביתה אינם חוששים משלג — כולם לבושים בבגדים חמים...
יש גם אפשרות תרגום אחרת, מדויקת יותר. ״היא אינה חוששת לבני ביתה, השלג אינו מפחיד אותם, כולם לבושים בבגדי שני״ (חוט שנצבע באדום; בדרך כלל צבעו כך צמר, וברור שבגדי צמר מחממים).
לפי המסורת, הפסוק הזה מדבר על רחב. נזכיר לקוראים: בספר יהושע נאמר שרחב, שהסתירה בביתה את המרגלים היהודים, וביתה היה בחומת העיר, עזרה להם להימלט מרודפיהם בכך שהוציאה אותם מן העיר דרך חלונה. הם ירדו בעזרת חבל מחוט שני (אדום) (ראו פרק 2, פסוק 18).
כשעזבו, הורו המרגלים לרחב לקשור לחלון חוט אדום — הוא יהיה הערובה לכך שהיא וקרוביה יינצלו כאשר היהודים יבואו ליריחו.
השלג הוא סמל לחורבן ולמוות; הוא מכסה את כל הסביבה בקור ובקיפאון.
אדם מת הוא קר. אדם חי — חם. החיים הם אש. החיים הם דם אדום וחם. משפחתה של רחב אינה חוששת משלג; כל בני ביתה לבושים באדום. הם לא יושמדו בעת כיבוש העיר.
מעניין גם מי היו השליחים שניצלו. לפי דעה אחת, כלב ופינחס (בפעם הזאת נשלחו האנשים המהימנים ביותר, כדי שלא תחזור הטרגדיה שאירעה ארבעים שנה קודם לכן).
ולפי דעה אחרת — פרץ וזרח, תאומיה של תמר. מדוע? מפני שלזרח, כשנולד, קשרו חוט אדום על ידו.
כבר אמרנו שמרחב יצאו עשרה נביאים וכוהנים. יש דעה שלא עשרה אלא אחד עשר, משום שחולדה, מצאצאי רחב, הייתה גם היא נביאה. אגב, לחמיה של חולדה קראו תקווה. ואילו לחוט שרחב קושרת לחלון היא קוראת ״תקוות חוט השני״.
החוט האדום עשוי מצמר, אבל לא רק משום כך הוא מחמם. אדום הוא צבע חם, ובחורף הוא טוב יותר מכל צבע אחר; מבחינה פסיכולוגית, בקור עז נעים הרבה יותר ללבוש בגדים בצבעים חמים.
המשך יבוא