הרבנית חוה קופרמן
רבות בנות עשו חיל, ואת עלית על כולנה...
כאן מדובר ברות. ממנה יצאה שושלת של צדיקים, וצאצאיה הם המלכים דוד ושלמה.
שורש המילה רות בעברית פירושו «להרוות את הצימאון». נאמר שצאצאה של רות – דוד – היה מי ש"הרווה את צימאונו" של הקב״ה בתשבחותיו ובשיריו.
"את עלית על כולנה, – אומר בועז בפנותו אל רות (רות, פרק 3, פסוקים 10-11), – ברוכה את לה׳, בתי! ...לא הלכת אחרי הבחורים, אם דל ואם עשיר. ועתה, בתי, אל תיראי! כל אשר תאמרי אעשה לך, כי כל האנשים שבשער עמי יודעים שאת אשת חיל".
אכן, רות הולכת אל בועז הזקן ומציעה לו נישואין – לא למען עצמה, אלא למען בעלה המנוח ולמען חמותה נעמי. רות מקיימת את מצוות המשכת שושלתו של בעלה המנוח.
החן מטעה, היופי יחלוף, אך תהילתה של אישה יראת ה׳ תישאר.…
המילים «החן מטעה» מתייחסות למלכה ושתי, אשתו של המלך אחשוורוש. האישה יראת ה׳ היא אסתר.
הפסוק המובא נידון גם בהקשר של שרה. היא הייתה אחת הנשים היפות ביותר בעולם, אך מעלתה העיקרית הייתה שעוד לפני מתן תורה קיימה, יחד עם בעלה אברהם, את התורה כולה – מ«אל״ף» ועד «תי״ו». לכן נאמר: כאשר אברהם הספיד את שרה, הוא הספיד אותה מ«אל״ף ועד תי״ו».
יש בידינו מסורת שלפיה מזמורי תהילים 111 ו־112 הם אקרוסטיכונים של כל האלפבית, המשבחים את אברהם ושרה, שקיימו את התורה כולה. (בכל פסוק במזמורים האלה מופיעות לפחות שתי אותיות מן האלפבית).
בעברית הפסוק שאנו דנים בו נראה כך: «שקר החן והבל היופי».
המהר״ל מפרש כך. גם לאדם וגם לנח היו שלושה בנים. אחד צדיק, אחד רשע ואחד – לא זה ולא זה. חם וקין מקבילים זה לזה, אלה הבנים שאינם צדיקים; שם ושת הם הצדיקים. והבל מקביל ליפת, ושניהם – לא זה ולא זה.
אם כן, נבחן מה משמעות הפסוק לאור הדברים שנאמרו לעיל: שקר – פירושו כזב, החן – מראה נאה (חן נגזר מאותו שורש כמו המילה חינם – «ללא תמורה»).
חן הוא דבר יחסי ומתעתע. כשאומרים על מישהו: «האדם הזה מצא חן בעיניי», אין פירוש הדבר שהוא טוב באופן אובייקטיבי. הכוונה היא רק «בעיניי».
מה שהעיניים רואות מתברר לעיתים קרובות מדי כמתעתע וכוזב. לכן החן נקרא שקר.
הבל – אלה האדים היוצאים מפיהם של אנשים בזמן הדיבור, אותם אדים היוצאים עם הנשימה ומתפוגגים בלי להותיר זכר. בפסוק נאמר: «והבל היופי». («יופי», כלומר יופי, ו«יפת» דומים מאוד).
נסטה מעט מן הנושא כדי להעמיק את הבנת הפסוק. יש בעברית שלוש מילים המציינות אדים: 1) האדים המשתתפים במחזור המים בטבע – אד (אלה גם שתי האותיות הראשונות בשם אדם), 2) קיטור – אדים חמים המספקים אנרגיה, ו־3) הבל – אותם אדים היוצאים מפיו של אדם בזמן הדיבור, שעליהם דיברנו לעיל. המלך שלמה מכנה בספרו «קהלת» את כל מה שקיים ומתרחש בעולם במושג «הבל» – כלומר אדים המתפזרים, הבל. כשם שהבל (אדים, הבל) נעלם לעד בלי להותיר זכר, כך בנו השני של אדם, הבל, מת ולא השאיר אחריו דבר.
בספר הזוהר נאמר שכל מה שבעולם הוא הבל, משום שהכול מבוסס על דיבור.
יופי הוא דבר אובייקטיבי לחלוטין, אין זה חן, התלוי בנקודת מבט סובייקטיבית. בעברית יופי פירושו לא רק יופי, אלא גם הרמוניה שלמה. כך, למשל, גוף האדם לא ייראה יפה והרמוני אם כל חלקיו לא יהיו בפרופורציות מדויקות זה לזה. (תארי לעצמך: אורך הזרת צריך להיות זהה לאורך האף!). לכן אי אפשר לומר שיופי הוא שטות ו/או שקר. היופי הוא מוחלט. אבל על כך שהוא הבל (הבל), חולף כאדים היוצאים מן הפה בזמן הדיבור, כנראה אין לאיש ספק. וצריך להודות שגם כשמבינים זאת, אי אפשר להתייחס ליופי בפחות הערכה.
במשלי מופיעים שלושה סוגי נשים: אשת חן (בעלת חן), אישה יפה (יפה), ויראת ה׳ – אישה היראה את הקב״ה.
ואשת חיל נחתמת בפסוק הבא:
גמלו לה על עמלה! הללו בכל השערים את מעשיה!
הפסוק האחרון עוסק בכל הנשים הצדקניות והכשרות. כפי שאמרו חכמים, הבטחת השכר שנתן הקב״ה לנשים הצדקניות גדולה מזו שנתן לגברים.
וכל הנושא אישה כשרה, כאילו מקיים את התורה כולה מ«אל״ף» ועד «תי״ו». לכן גם שלמה משבח את האישה מ«אל״ף» ועד «תי״ו». כפי שנאמר במזמור 98, בזכות הנשים הקב״ה «זכר את חסדו ואת הבטחתו לבית ישראל». הבית – זו האישה.
כך היה גם במתן תורה (שמות 19:3): «ומשה עלה אל האלוקים, ויקרא אליו ה׳ מן ההר לאמור: «כה תאמר לבית יעקב, ותגיד לבני ישראל...»