הרבנית חוה קופרמן
אשת חיל (משלי, 31:10-31)
השיר «אשת חיל» («רעיה ראויה») חותם את ספר «משלי» של המלך שלמה. הוא כתוב בצורת אקרוסטיכון, שבו כל שורה נפתחת לפי הסדר באות הבאה באלף־בית, וכך נכלל כל האלף־בית, מן האות הראשונה ועד האחרונה.
אבל מדוע כלל המלך שלמה את השיר דווקא ב«משלי», בספר משליו?
באחד הפרקים הקודמים, שהוקדשו לבת שבע, אשתו של המלך דוד ואמו של שלמה, כבר הקדשנו תשומת לב מסוימת ליצירה הזאת. כעת כדאי להתעכב עליה ביתר פירוט. (תסלח לנו הקוראת על חזרות אפשריות).
אם כן, את «אשת חיל» חיבר ושר המלך שלמה לכבוד אמו בת שבע, לאחר שהוכיחה אותו בחומרה.
וכך היה הדבר.
כשדוד מת, עלה שלמה בן השתים עשרה על כס המלכות ונעשה מלך. ומאותו רגע איש במדינה אינו יכול לומר לו אפילו מילה אחת לא נעימה — הוא המלך! היחידה שממשיכה לחנך אותו היא אמו. בוקר אחד שלמה מאחר לתחילת עבודת הקודש (הכוהנים לא היו מתחילים בהקרבת הקורבנות עד ששלמה הופיע). באותו יום הייתה למלך סיבה מוצדקת: יום קודם לכן נערכה חתונתו עם בת פרעה, ולאחר החתונה בא ליל הכלולות! אבל בת שבע סברה שכל זה אינו תירוץ לאיחור לעבודת הקודש, ושלמה מביא ב«משלי» את «הדברים שבהם הוכיחה אותו אמו».
לא נצטט אותם במלואם, אלא נתעכב על משפט אחד בלבד: «מה, בני? מה, בן בטני? מה, בן נדריי?!».
אף אחת מנשות דוד, כאשר התפללה לקב״ה שייתן לה ילד, לא ביקשה לעצמה בן צדיק. רק בת שבע ביקשה זאת. הנשים האחרות רצו ילדים בריאים, יפים וחסונים, שיהיו יורשיו של דוד — עשירים, חזקים ובעלי שררה. לשם כך נדרו נדרים. אבל לבת שבע היה חשוב יותר מכול שהילד שעתיד להיוולד לה יהיה צדיק.
«ומה יהיה על נדריי אם אתה נוהג שלא בצדקות?» - היא שואלת את בנה. ושלמה מבין: אמו צודקת, צריך לשמוע בקולה ולהודות לה על הדרכתה.
«אשת חיל» היא הבעת התודה.
מקובל לומר שאת שבחיה של אישה אפשר לבטא באחת מעשרים ושתיים דרכי ביטוי. ב«אשת חיל» יש עשרים ושתיים שורות (כמספר האותיות באלף־בית). מכאן ששלמה משתמש כאן בכל עשרים ושתיים דרכי השבח. זה המקסימום! יותר מזה אי אפשר!
זה ברובד הפשוט ביותר. אפשר להעמיק יותר.
נעשה זאת בפעם הבאה...