הרבנית חוה קופרמן
«היא קמה בעוד לילה, מגישה אוכל לבני ביתה ונותנת משימות למשרתותיה…
"קמה בעוד לילה", כלומר, כשבחוץ עדיין לילה. כל מה שקשור ללילה באשת חיל קשור בהכרח לבתיה בת פרעה. לפי אחת הדעות, בתיה נהגה לטייל בקביעות על גדת הנילוס, והייתה לה סיבה משלה לכך. היא נודע לה שאביה ציווה להמית את התינוקות העברים ולהטביע אותם בנהר - הוא פוחד מהתינוקות האלה, וניבאו לו שאחד מהם יהיה מושיעם של היהודים. ובתיה החליטה להציל את המושיע — היה עליה למצוא את הילד הזה. וכשמצאה אותו, הייתה מאושרת.
אישה שקמה בעוד לילה אינה עצלה (הפירוש הפשוט של הפסוק). החזון איש אומר שלנשים יש שלוש תכונות רעות המפריעות להן מאוד בחיי הנישואין: עצלות, מצב רוח רע ועצבנות.
הבעיה היא שאם אישה אינה עצלה והיא נמרצת, היא אוטומטית גם עצבנית יותר. להיות בו־זמנית לא עצבנית ופעילה — קשה להפליא.
לקח נוסף שאנחנו לומדים מהפסוק הזה: חשוב שאישה לא תיקח הכול על עצמה, אלא תדע לחלק את האחריות, כלומר, «לתת משימות למשרתותיה».
«היא מתכננת לקנות שדה — וקונה אותו, ובמה שהרוויחו ידיה קונה חלקת אדמה ונוטעת בה כרם»...
לפי אחת הדעות, מדובר ביוכבד, שכאשר שימשה מיילדת במצרים, תוך סיכון חייה שלה, הצילה ילדים יהודים מהשמדה. היא ממש «נטעה במו ידיה את כרמו של העם היהודי». (במקומות רבים — גם בתהילים וגם בנביאים, העם היהודי נמשל לכרם).
לפי דעה אחרת, הפסוק הזה מדבר על רבקה. הפועל «מתכננת» בעברית הוא זממה. אולם למילה הזאת יש גם משמעות נוספת — «מרסנת». השדה במקרה הזה מסמל את עשו, המכונה איש שדה. רבקה אכן ריסנה את עשו וכך הצילה את יעקב, שממנו יצא העם היהודי. כלומר, אפשר לומר שרבקה היא שנטעה את הכרם.
שדה צריך לזרוע מדי שנה — בכל שנה מחדש: כרם נוטעים פעם אחת, והוא מניב פירות במשך שנים רבות. הכרם הוא קלאסיקה, והשדה הוא הצעקה האחרונה באופנה. אבל האופנה מתיישנת וחולפת, והקלאסיקה נשארת. עשו, המסמל את התרבות המערבית (השקפות ורעיונות «רעננים») - הוא הצעקה האחרונה באופנה, והיהדות - קלאסיקה.
בזה נעצור לעת עתה, ואם ירצה ה׳ נמשיך לעיין באשת חיל במאמר הבא.