בונות הבית היהודי

חלק ראשון: בונות הבית היהודי

יש משל ידוע על בן מלך שנפרד מפמלייתו ואיבד את דרכו ביער. זמן מה תעה בדרכו, אבל אז התמזל מזלו והוא הגיע לכפר קטן שבו חיו אנשים פשוטים אך טובים. הם קיבלו אותו יפה, נתנו לו אוכל ושתייה, בגדים חמים וקורת גג. האנשים הטובים אפשרו לנסיך להתחזק, ולאחר מכן עזרו לו למצוא את הדרך חזרה לארמון.

כשהנסיך חזר הביתה, שמח המלך מאוד, וכמובן החליט לתגמל את תושבי הכפר הטובים. הוא שאל את בנו מה לדעתו חסר בכפר הקטן הזה. הנסיך חשב ונזכר שלא ראה אף מכונית אחת ברחובות הכפר, וכך סיפר לאביו.

המלך קנה את המכונית המשוכללת ביותר וציווה להעמיד אותה ברחוב הראשי כשהמפתחות במתג ההתנעה. כל תושב יכול לבוא ולהשתמש במכונית, כהוקרה על הצלת הנסיך.

תושבי הכפר הודו מאוד למלך. הם קבעו תורנויות: מדי ערב הגיעו למכונית, התיישבו בתורם על המושבים הרכים, הסתובבו והביטו מבעד לחלונות. כעבור זמן מה העז מישהו ללחוץ על כפתור — ופנסי המכונית האירו את הרחוב! איזה פלא! עכשיו יכלו להדליק ולכבות את האור. אחר כך לחץ מישהו אחר על הצופר, והמכונית השמיעה קול צורם… איזו מתנה נפלאה מן המלך: גם מאירה וגם משמיעה קול, ואפשר להדליק ולכבות. בכל יום אחרי העבודה הגיעו תושבי הכפר למכונית, עמדו בתור ויכלו להשתמש בזה אחר זה במתנת המלך.

כעבור זמן מה החליט המלך לבדוק אם תושבי הכפר משתמשים במתנתו. הוא הגיע בעצמו לכפר וראה שהמכונית עומדת באותו מקום שבו הועמדה, וכבר החלו לצמוח סביבה עשבי פרא. המלך שאל אם משתמשים בה. תושבי הכפר הבטיחו למלך בהתלהבות שבכל ערב הם מקפידים להתיישב בתורם במכונית וללחוץ על הכפתורים השונים.

– ולנסוע?

– מה, היא נוסעת?!

המלך התגלגל מצחוק זמן רב, ואז אמר: ״לא נתתי לכם סתם צעצוע יקר. בעזרת המכונית הייתם יכולים לעבור מרחקים גדולים ולנסוע לאן שתרצו, ואתם רק לחצתם על כפתורים. הייתם צריכים לשאול איך משתמשים בה אם לא ידעתם!״

ברור שזהו משל, ומאחורי דמותו של תושב הכפר אפשר לראות כל אחת מאיתנו.

אנו מתחילות את חיי המשפחה, ולעיתים קרובות איננו יודעות מה פירוש הדבר לבנות בית יהודי.

מהו בעצם הכלי הזה שהקב״ה נתן לנו — המשוכלל ביותר והיעיל ביותר?! בעזרתו אנו יכולות לעלות גבוה מאוד, עד לפסגה ממש — לשלמות, כלומר לאחדות. ואנו בדרך כלל משחקות בדלתות, לוחצות על כפתורים, מדליקות ומכבות, אבל איננו זזות מן המקום.

אנו יודעות ש״חכמות נשים בנתה ביתה״ (משלי 14:1). בכל אישה יש חוכמת חיים, והיא זקוקה רק לכלים שהקב״ה יצר לבניית הבית היהודי. כמובן, ללמוד לנהל בית יהודי, כמו ללמוד לנהוג במכונית, דורש זמן ומאמץ, אבל הרי הכלים עצמם כבר בידינו — מדוע שלא נלמד להשתמש בהם?

הרי כל אחת יכולה לזכות לכך שהנישואין יהיו עבורה לא עול (עוֹל), אלא התעלות (עַל).

סיפור אמיתי נוסף ימחיש לנו את הדברים. ראש ישיבה אחד נסע לחוץ לארץ כדי לאסוף תרומות להחזקת הישיבה. כעבור זמן מה, לאחר מאמצים אדירים, מצא תורם מכובד שהסכים לתרום סכום נכבד, שהיה מספיק לכיסוי רוב ההוצאות השנתיות. אולם כדי לקבל את הכסף היה על ראש הישיבה להגיע לפגישה אצל העשיר ביום ובשעה שקבע המזכיר — הרי היה זה אדם עסוק מאוד, שלא היה לו זמן פנוי, וכל יומו היה מתוכנן בדיוק רב. ״אם תאחר, אין שום סיכוי שהוא יקבל אותך״, אמר המזכיר.

דווקא ביום שנקבע החלו לרדוף את ראש הישיבה תקלות, עיכובים וקלקולים בזה אחר זה. כשהזמן שנותר היה דחוק מאוד, עצר מונית אקראית ברחוב, מסר לנהג את הכתובת וביקש ממנו להזדרז. אבל הרב לא ידע שהנהג החל לעבוד כנהג מונית רק לאחרונה, ולכן לא הכיר היטב את העיר. נוסף על כך, נדמה היה לנהג שהרב נקב בשם רחוב אחר, ששמו דומה לשם הרחוב המבוקש — והוא נסע לקצה השני של העיר. בקיצור, הוא טעה. כשהבינו את הטעות חזרו לאחור, אבל הזמן היקר כבר אבד. כשנכנס ראש הישיבה למשרדו של מיטיבו המיועד, כבר חלפה שעה שלמה מן המועד שנקבע. הרב שאל אם אולי בכל זאת יקבלו אותו. אבל המזכיר הודיע לו בפנים חתומות שהוא אינו היחיד, ושהסכום הנכבד שהיה יכול לקבל כבר נמסר למבקש אחר, שהגיע בזמן ואף הקדים. משום כך אין טעם לבקש שיקבלו אותו, והוא יכול לחזור על עקבותיו.

כשחזר לישראל, כינס ראש הישיבה את תלמידיו כדי לספר להם את המקרה המלמד הזה. הוא אמר להם שמובן שהכול בא מן השמיים. כמובן, הסכום הזה היה יכול לפרנס את הישיבה כולה במשך כמעט שנה שלמה, ולא היה צורך לחפש שוב תורמים. אולם המסקנה מן האירוע שעליו לשתף אותם בה היא אחרת: אדם שיש לו תוכניות חשובות באמת, פגישה שעליו להגיע אליה בזמן בכל מחיר, אינו צריך לקחת נהג אקראי. עליו לברר כמה זמן הנהג כבר נוהג ואם הוא מכיר היטב את העיר. הרחובות צריכים להיות מוכרים לו כמו הקווים בכף ידו!

כך גם אנחנו — בונות הבית היהודי.

מכיוון שזהו עניין חשוב מאוד ומכריע בחיינו, איננו יכולות להסתמך על שיטות חדשות שלא עמדו במבחן הזמן, גם אם במסגרתן בודקים וחוקרים את הנושא מכל צדדיו. בכל פעם מופיע משהו חדש, אבל אנו זקוקות דווקא לאותו נהג מונית בעל ידע והבנה, שיוביל אותנו ליעד בוודאות ובזמן.

הקב״ה, שברא אותנו, נתן לנו את התורה המנחה אותנו. גישה נכונה המבוססת על התורה מאפשרת לנו להגיע למטרה — לבנות בית יהודי אמיתי ולהגיע לאחדות ולשלמות.

אם ניקח מסנן אור, למשל עדשות אדומות במשקפיים, כל העולם ייצבע באדום. ואם ניקח משקפיים כחולים — בכחול. אבל אין פירוש הדבר שהכול באמת יהפוך לכחול או לאדום. העולם יישאר כפי שהיה. כשנרכיב משקפיים מתאימים, שנבחרו כראוי ושעדשותיהם מתאימות לעינינו, נראה את המצב באופן ברור וחד כפי שהוא. השקפת התורה, אם נלמד להביט דרכה על העולם, יכולה להיות אותם משקפיים שנבחרו כראוי, הנחוצים לראייה אמיתית של מצבי החיים.

עיסוק אהוב

כל אחד אוהב להשקיע במה שהוא יודע לעשות היטב. למשל, אישה אחת סיימה קורס לשפים קונדיטורים. היא למדה לאפות ולקשט עוגות ועוגות אישיות, והדבר גם הפך לעיסוק האהוב עליה. מתוך הדברים השונים הנחוצים למסיבת בוקר לילדים, היא תבחר לאפות עוגה — כי זהו עיסוק מוכר ואהוב עליה. אף שהדבר ידרוש זמן, היא תעסוק בעוגה בשמחה — כי היא יודעת לעשות זאת. כך גם במקרה אחר — אישה שסיימה קורס גזירה ותפירה, קנתה לעצמה מכונת תפירה מקצועית ויקרה ומכירה כל מיני טיפים וטריקים של המקצוע — עבורה התפירה היא לא רק עבודה, אלא גם הנאה, מפני שהיא יודעת לעשות זאת היטב.

כך גם אנחנו, כל אחת מאיתנו: אם נלמד לבנות את ביתנו כראוי, אם נשקיע כוחות בלימוד הדרך שבה התורה מורה להתנהג במשפחה יהודית, ואם נעבוד על מידותינו — נרכוש מיומנות, וביתנו יהפוך לעיסוק האהוב עלינו!

המשך יבוא

הכינה גב׳ זיסי סקרז'ינסקיה