אסתר פאלק
ברגע האחרון הספקתי לעלות לאוטובוס של השעה 8. התיישבתי והרשיתי לעצמי סוף סוף לנשום עמוק. ואפילו לנשוף.
לאה, מכרה טובה שלי, הסתובבה אליי מהמושב שלידי:
– היי, אסתר! למה את נראית כל כך מרוטה?
– למה אני מרוטה... ואת לא? הבוקר שלך לא עובר במרוץ מטורף? זה פשוט בלתי נסבל!
– אוי! ברוך ה׳! זה הכול! תראי איך את נראית... כבר נבהלתי. מה כבר קרה הבוקר?
– הרי בכל בוקר אני בקושי שורדת. אבל מה שהיום הגדיש את הסאה... היה גמל!
לאה הביטה בי בחוסר הבנה.
– בערך בשבע וחצי שמעתי את בני בן השש מתלחש עם אחותו. נו, את מכירה אותו. תמיד יש לו רעיונות מקוריים. אז הטיתי אוזן, ולא תאמיני מה שמעתי: ״אימא המסכנה, המסכנה! היא כמו גמל שרוכבים עליו, ומאיצים בו, ואין לו זמן לא לאכול ולא לשתות! אפילו לא טיפה!״ מה את אומרת?
מחלון האוטובוס כבר היה אפשר לראות את הבניין שבו עובדת חברתי. היא קמה, תלתה את התיק על כתפה וחייכה אליי:
– כן, החבורה שלך היא באמת משהו! לא נורא, ככל שיש יותר סבל, כך השכר גדול יותר!
ויצאה.
לפתע שמעתי לחישה מאחוריי:
– הלוואי שהמורה שלנו שיינר הייתה כאן! היא הייתה הופכת את השיחה הזאת להרצאה שלמה!
– בשביל מה שיינר? – השיבה חברתה, ושכחה להנמיך את קולה, - אפשר גם את אימא שלי! היא תמיד אומרת שבכל בוקר היא כמו רבי חייא, וזאת אומרת שהיא כמו גמל!
– בשקט, אל תגידי את זה בקול! – מחתה הראשונה, – ולמה כמו רבי חייא? אוי, זו התחנה שלנו!
וגם החברות יצאו בריצה מהאוטובוס.
ואני, מדוכדכת לגמרי, נשארתי לשבת במקומי ושברתי את הראש בניסיון להבין: באמת, מה הקשר כאן לרבי חייא? אולי אני באמת כמו רבי חייא, ורק איני יודעת זאת?
לקראת הצהריים נזכרתי בסיפור מן התלמוד על מעשיו הגדולים של רבי חייא. בגמרא מסופר שרבי חייא היה צד איילים, מפשיט את עורם, מעבד אותו, כותב עליו את נוסח חמשת חומשי התורה ומלמד באמצעותו תורה לילדים יהודים. רבי חייא היה תנא, מגדולי חכמי התורה. איננו מסוגלים אפילו לדמיין באיזו מדרגה רוחנית היה!
אפשר לקבל מושג מסוים מכך שכל התנאים ידעו להחיות מתים. למרות זאת הוא עסק בעבודותיהם של צייד ופרוון, הנראות לכאורה נחותות. אך לשם מה עשה זאת? כדי להכין ילדים יהודים ללימוד תורה! ואם ההכנה הזאת נעשית בכוונה הראויה – מנבטים רכים פורחים פרחים נהדרים – חכמי תורה גדולים.
ברגע שנזכרתי בסיפור הזה, הבנתי שאני מפסידה. הרי בכל בוקר אני עוסקת בהכנת ילדיי ללימוד תורה. יום אחר יום אני עוזרת להם להגיע למוסדות הלימוד מוכנים מבחינה גופנית ונפשית. איך אני מרשה לעצמי להחמיץ את העיקר בכל זה? מדוע אני עושה זאת מהר־מהר, בלי להקדיש לכך את תשומת הלב הראויה, במתח, ולעיתים גם כשאני נסערת לגמרי?
מה יכול להיות טוב יותר מלקום מוקדם מאוד, להכין לילדים אוכל טעים ובריא לבית הספר, להכניס לתיק פתק עם מילה טובה מאימא, ולדעת שציידתי את המתנות היקרות שלי משמיים בתמריץ טוב ובאנרגיה ללמוד?
כן, זה כמובן לא יהיה קל כל כך, אבל כמו שאומרים, ככל שהמאמץ רב יותר, כך השכר גדול יותר...
בוקר טוב לכולנו!
תרגום - ל. שוכמן