הרב שמחה כהן
סתירה נוספת בין צורכיהם של גברים ונשים מתגלה כאשר אישה פונה לבעלה לעזרה.
כאשר גבר מבקש מאשתו דבר מה בנימוס, הוא פותח במילים: ״אודה לך מאוד אם…״. וכאשר האישה רוצה לבקש משהו מבעלה, לעיתים קרובות היא מתארת תחילה את הבעיה האישית שלה: עד כמה היא עייפה, עד כמה פעולה מסוימת קשה לה וכדומה, ורק אחר כך מביעה את בקשתה.
פנייה כזאת היא ניסיון לפנות אליו בעדינות, כאילו היא מתנצלת על שהיא מטריחה אותו — דבר שלא הייתה עושה אלמלא הבעיה והקושי שהיא מתארת.
אולם דווקא צורת פנייה זו מקשה על הבעל להיענות לבקשתה.
כפי שהזכרנו לעיל, קשייה ובעיותיה של האישה מעוררים בבעל את הצורך הטבוע בו לדאוג שיהיה לה טוב. אבל כשהיא מקדימה לבקשתה תיאור של הקשיים, הבעל עוזר לה לא מתוך מניעים נאצלים, אלא כדי להשתחרר מהדאגה ומהמתח. כך יוצא שבתיאור צרותיה היא מעוררת בו תחושה כאילו אשתו אילצה אותו להיענות לבקשתה. וזה בדיוק מה שהגבר שונא, שכן הוא אינו רוצה להיות ״מחויב״ — הוא רוצה להיות ״מתנדב״.
מעניין שבעוד שלבעל קשה להתחיל לעזור לאשתו אחרי תלונותיה, נשים מספרות שרצונן להיענות לבקשתו של הבעל דווקא מתחזק כשהוא מספר על הבעיה שלו.
בעל ואישה שרוצים לפעול כראוי, בהתאם לתכונותיהם השונות ולצורכיהם המנוגדים של בני הזוג, צריכים לפעול כך:
כשהבעל מבקש עזרה, הוא יספר לאשתו על הקשיים המטרידים אותו, וכמובן יודה לה לאחר שיקבל את העזרה. ואילו האישה לא תקדים לבקשתה תיאור של בעיותיה, אלא תבקש בנימוס.
נוסף על כך, כדי להקל עליו להיענות לבקשתה, עליה להשקיע את עיקר מאמציה לאחר שהבעל עשה את מה שביקשה ממנו. כדאי לה להודות לו מכל הלב ולספר לו מאיזו בעיה קשה הוא חילץ אותה.
ככל שדפוס זה יחזור על עצמו לעיתים קרובות יותר, כך תיחקק עמוק יותר בתת־המודע של הבעל העובדה שנעים לעזור לאשתו! זה כדאי, משום שהיא יודעת להעריך את מה שעושים למענה!