הרבנית לאה גנס
חלק חמישי
דיברנו על כך שברכות יכולות להמתיק את גזר הדין משמים.
אפשר לומר שמשמעותן של הברכות היא שהאדם יבין: אין עוד מלבד הקב"ה. רק הוא מנהל את העולם.
אני זוכרת שלפני אחת הלידות פחדתי מאוד. הרופאים לא חסכו בתחזיות קודרות, והייתי מודאגת. בעלי אמר לי אז: «את צריכה לכוון את עצמך למחשבה שאין עוד מלבדו. הרופאים אינם מנהלים את העולם. הכול מאת הקב״ה. אנחנו כאין. אנחנו יודעים שכל מה שקורה נתון רק בידיו».
הרב חיים מוולוז'ין מביא בספר «נפש החיים»: בשעת סכנה יש להתמקד בהכרה שאין בעולם, ולא יכול להיות בו, שום כוח אחר מלבד אלוקים. כאשר בזמן המלחמה נאלצו הרב יצחק זאב סולובייצ'יק ובנו לברוח מפולין הכבושה בידי הגרמנים, דרכם הובילה לווילנה, משום שהרפובליקה הליטאית עדיין הייתה חופשית מן הפשיסטים. בדרך נס הם נסעו דרך פולין ללא כל הפרעה. מאוחר יותר הסביר הרב יצחק זאב שהדבר קרה דווקא משום שלאורך כל הדרך היה מרוכז במחשבה «אין עוד מלבדו»: שום דבר אינו יכול להיטיב עם אדם או להרע לו ללא רצונו של הקב״ה. הדבר הציל אותם.8/
בפרשת השבוע כי תבוא נאמר שלא רק הברכות שלנו יהיו ברכות, אלא גם הקללות יהפכו לברכות. הדבר נוגע לפסוק «תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל (טוב)» (דברים, 28:47). יש שתי דרכים להסביר כיצד מתרחש השינוי הזה.
הספר «אורחות צדיקים» מסביר שהיעדר שמחה בקיום המצוות נובע מחוסר ביטחון בבורא (ביטחון). דיברנו קודם על השמחה שבקיום מצווה והזכרנו את האריז״ל. הוא אמר שאת השגותיו בתורה הוא חב דווקא לשמחה שבקיום המצוות.
לעיל הזכרנו שדווקא הברכות מביאות לביטחון בקב״ה.
עלינו להתאמץ, אך מקור הכול נמצא בידיו. הכול בא רק ממנו. לא מאמצינו ולא דאגותינו מביאים להכנסה גדולה יותר. אנחנו אומרים: «… שהכל נהיה בדברו». אין לנו מה לדאוג — כמו תינוק הצמוד לשד אמו המיניקה. כשמבינים זאת, אין סיבה לדאגה. הביטחון בקב״ה מביא לנו שמחה.
כך הברכות הופכות קללה לברכה.
האדמו״ר מצאנז־קלויזנבורג שהה בזמן מלחמת העולם השנייה במחנה ריכוז אחד במשך 9 חודשים. מעבר לגדר ראה מעיין מים זכים. במשך כל 9 החודשים היה נעצר מול המעיין הזה ומתפלל: «ה׳, תן לי לחיות עד שאוכל לשתות מן המעיין הזה». כשהמחנה שוחרר, האנשים התנפלו על האוכל. אך הרבי מצאנז הגשים קודם כול את חלומו: הוא הלך למעיין הזה, טבל בו (כמו במקווה), ואז בירך «שהכל» ושתה מים. לימים היה אומר: «אילו רק הייתי מגיע עוד פעם אחת לאותה דרגה של אמירת ברכה שאליה הגעתי אז».
ההסבר השני. כתוב בספר ויקרא (26:40,41): «אשר הלכו עמי בקרי. אף אני אלך עמם בקרי». כלומר, הקללות באות מפני שהיהודים סבורים שכל מה שקורה לנו הוא מקרה. ואילו הברכות מראות לנו שכל פעולה, כל מה שמתרחש בעולם, אינו מקרי. הכול נתון להשגחתו. הוא אינו עוזב את עולמו. הבנת הדבר הופכת קללה לברכה.
אני מאחלת לכל הנשים לזכות לקנות אהבה ויראה כלפי הבורא בעזרת התזכורת היומית — הברכות!
הכינה — גב׳ זיסי סקרז'ינסקיה