שאילת שלום
1. חכמים תיקנו לברך זה את זה במילה "שלום" (במשמעות של שלום). אף שמילה זו נחשבת לאחד משמות הבורא, אין איסור לברך בדרך זו. כשפוגשים חכם, חוזרים על הברכה פעמיים: "שלום־שלום".
2. מותר לברך גם מי שאינו יהודי במילה "שלום". התורה מדגישה פעמים רבות עד כמה חשוב לשמור על יחסים טובים עם בני עמים אחרים, גם אם לשם כך צריך לומר את שמו המיוחד של הקדוש ברוך הוא.
****
הרב הגדול נחום פרצוביץ, ראש ישיבת «מיר», היה מברך תמיד כל אדם בלבביות רבה ובחיוך. הדבר הפתיע מאוד את כל מי שהכירו אותו מקרוב, שכן הם ידעו שהרב סובל מאוד ממחלה קשה. פעם שאל אותו אחד מתלמידיו: «כיצד אתה מצליח להקפיד תמיד על הבעת פניך ולחייך כשאתה פוגש אנשים, בשעה שאתה סובל כל כך?» השיב הרב: «שמעתי מהרב יחיאל גורדון שפניו של אדם דומות לרשות הרבים, והרי במקום כזה אסור לחפור בורות ולהעמיד מכשולים…»
3. אם אתם כבר יודעים שמכר שלכם תמיד מברך אתכם במילה «שלום», השתדלו להקדים אותו ולברך אותו ראשונים.
התורה מלמדת אותנו לא רק לשמור על איזון ועל שלום, אלא למהר לעשות כל מה שתורם לפיתוח יחסי ידידות: «בקש שלום ורדפהו». התלמוד מספר שמעולם לא היה מי שהקדים את רבי יוחנן בן זכאי[1] ובירך אותו ראשון. הוא תמיד הקדים בשלום כל אדם.
אם אדם אינו משיב לברכת שלום, חכמים מכנים אותו גזלן (שודד). ואילו מי שמברך אחרים בברכת שלום "שלום", זוכה ראשון לברכה.
****
לישיבת «תפארת ירושלים» בניו יורק נכנס רב מפורסם. הוא ניגש מיד למקום שבו יושב בדרך כלל הרב משה פיינשטיין כדי לברך אותו. כשראה שכל הנוכחים כבר התחילו להתפלל ערבית, יצא מיד מן החדר. לאחר התפילה יצא הרב משה והתנצל בפניו על שלא השיב לברכתו, והסביר שבאותו רגע כבר הצטרף למתפללים.
****
בקלם נהגו להקדיש תשומת לב מיוחדת לאופן שאילת השלום (פתיחות, חיוך) בימי ראש השנה. הדבר נקשר לכך שבימים אלה אנשים רבים עסוקים מאוד בעצמם, מודאגים מן המחשבה על הדין המתקרב ושוכחים לחייך זה לזה.
-
מנהיג הדור וממלא מקום נשיא הסנהדרין בתקופת חורבן בית המקדש השני. בזכות מאמציו הדיפלומטיים נשמרה הישיבה ביבנה, שממנה יצאו כל גדולי התורה של אותו הדור. התלמוד מעיד על היקף ידיעותיו יוצא הדופן ועל צדקותו. ↑