הרבנית חוה קופרמן
איננו יכולים לסיים את סדרת דיוקנאות הנשים ביהדות בלי לומר דבר על בתיה, בתו של פרעה מלך מצרים.
לפי המסורת, היא אחת משתי הנשים שנכנסו בחייהן לגן עדן (אם אתן זוכרות, השנייה היא שרח).
בתיה מקבילה למרים. ולאחר מות מרים, דווקא היא נישאת לכלב. אם מרים נחשבת לאימו הרוחנית של משה (שהרי משה נולד דווקא אחרי שמרים עמדה על כך שאביה ישוב לאימה), הרי שבתיה, שמשתה מן היאור את התיבה ובה התינוק, הפכה במובן מסוים לאימו הגשמית של משה.
כפי שאומר המדרש, פירוש השם בתיה הוא בתו של הקדוש ברוך הוא.
מדוע היא זוכה לשם הזה? מפני שעל פי אותו מדרש, הקדוש ברוך הוא פונה אליה ואומר: ״משה לא היה בנך, אבל אימצת אותו לבן. את לא היית בתי, אבל אני אימצתי אותך לבת״.
כלב ובתיה נחשבים לבעלי תכונות דומות. כלב הצליח לעמוד בלחצם של המרגלים ולצאת נגד דעת הרוב. וגם בתיה הצליחה לעמוד בפני השפעת האווירה שבה גדלה, ולא להיכנע לסביבה שחינכה אותה. היא הצליחה לוותר על עבודת האלילים, לצאת נגד הפולחן שבראשו עמד אביה — במעמדה זה היה קשה מאוד מאוד.
על פי המסורת, בתיה מכונה אשתו היהודייה של כלב, דבר המדגיש את כל הכנות, העומק והאומץ שבצעד שעשתה — היא גיורת שהפכה לאחת הנשים היהודיות הגדולות ביותר.
בעת לידתו של משה, לבתיה ולציפורה, אשתו לעתיד של משה, יש שורש רוחני משותף. שתיהן בנותיהם של אנשים גדולים: האחת בתו של פרעה מלך מצרים, והשנייה בתו של יתרו, יועצו הנאמן של פרעה.
כאשר החוזים ניבאו לפרעה שבקרב היהודים ייוולד ילד שידיח אותו מכיסאו, ופרעה החליט להשמיד את העם היהודי, לאיש (!) לא הייתה כל התנגדות. חוץ משניים. שני אלה הם יתרו ובתיה, בת פרעה.
בתיה מצילה זמן קצר לאחר מכן את משה, כשהיא מושה מן היאור את התיבה ובה התינוק. ציפורה עוזרת למשה במדיין, שאליה הוא בורח ממצרים כדי להינצל מפרעה.
לפי המסורת, למשה היו שמות רבים. אביו נתן לו שם, אימו נתנה לו שם, מרים נתנה, אהרן נתן, המינקת נתנה, האומנת נתנה, העם היהודי נתן לו שם… מכל השמות, רק שם אחד נכנס לתורה — משה — השם שנתנה לו בתיה. והקדוש ברוך הוא קרא לו רק בשם הזה.
אבל מדוע קרה שדווקא בתיה מצאה את משה? לפי אחת הדעות, היא הלכה לרחוץ כדי להקל על מחלת עור כלשהי, ואולי אף להירפא ממנה (במקרים כאלה נחשבה הרחצה בנהר למועילה מאוד). לפי דעה אחרת, היא התגיירה ונותר לה לטבול במי מקווה. ובאותו רגע הקדוש ברוך הוא ״זימן״ לה את התיבה, גרם לה למצוא אותה. ״החלטת לעשות מעשה טוב — לעזוב את האלילים ולהיות יהודייה? קבלי מצווה גדולה עוד יותר!״
בגמרא נאמר שבאותו יום, כמו בעצם בכל יום אחר שבו יצאה בתיה מן הארמון, היא לא הלכה אל הנהר לבדה, אלא בליווי נערותיה (חברותיה בחצר המלוכה). כולן החלו כאחת להטיף לגבירתן: לדבריהן, בשום אופן אסור לה לנהוג כך; וכי היא יכולה לקחת מן הנהר ילד עברי? והרי מכל האנשים, דווקא לה אין רשות להמרות את פי אביה?! ״אפילו אם הארץ כולה והעם כולו מפירים את גזירות פרעה (דבר שלמעשה קשה להעלות על הדעת!!!), בת פרעה חייבת להקפיד על קיומן!!!״
ואז בא המלאך גבריאל והרג את כל הנערות האלה מלבד אחת ויחידה, שאותה השאיר בחיים לצד בתיה רק משום שאין זה נאה לבת פרעה להיות מחוץ לבית לבדה.
כל בכורי מצרים, בעלי חיים ובני אדם (נשים וגברים כאחד), מתו בליל מכת בכורות. היחידה שלא מתה הייתה בתיה. בעת יציאת מצרים היא יצאה עם העם היהודי.
הקדוש ברוך הוא אמר לפרעה: ״בקרב עמי השארת את ההורים בחיים, אבל הרגת את ילדיהם בהשלכת היילודים למים. אשלם לך באותה מטבע, אנהג בך באותה דרך, רק להפך. אותך אשליך למים ואשמיד, ואת בתך אכניס בחייה לגן עדן״.
בדברי הימים (4:18) נאמר על בתיה במפורש:
״ואשתו (של כלב), היהודייה, ילדה לו את ירד, אבי גדור, ואת חבר, אבי שוכו, ואת יקותיאל, אבי זנוח... ואלה בני בתיה בת פרעה אשר לקח מרד״.
מרד הוא שמו השני של כלב, ופירושו ״המתנגד, המתקומם נגד״. ואילו ירד, חבר ויקותיאל שנמנו לעיל הם אותם שמות של משה שבהם קראו לו אביו, אמו, אומנתו וכן הלאה. מכאן שהמילה ״ילדה״ נושאת משמעות רוחנית.
המשך יבוא