בתיה ציבוקמאכר
מי מתושבי העיר לא הכיר את רבי חייא? כולם ידעו על צדקותו, על ידיעותיו העצומות ועל אהבתו לתורה.
כאשר רבי חייא היה מתפלל, שערי שמים היו נפתחים, ותפילותיו תמיד היו מתקבלות. כשהיה רבי חייא אומר בתפילה ״משיב הרוח״, מיד הייתה נושבת רוח חזקה, וכשהיה אומר ״מוריד הגשם״, מיד היה יורד גשם שוטף. זכויותיו הגנו על המקום שבו שהה. מאז שהגיע רבי חייא מבבל לארץ ישראל, פסקו הסופות והיין חדל מלהתקלקל.
ופתאום... יום אחד...
תושבי העיר התפלאו כשעברו ליד שדהו של רבי חייא. הם נענעו בראשיהם ושאלו: ״למה ולשם מה הוא זורע זרעי פשתן? מוטב שיזרע תפוחי אדמה או, לכל הפחות, חצילים. שיזרע חיטה או, למשל, שיפון — אלה גידולים שאפשר לאכול! זה עוד מובן! אבל פשתן? לשם מה?״
והנה הפשתן צמח והבשיל, ותושבי העיר התפלאו עוד יותר: ״הוא יכול היה למכור את הפשתן כדי שיכינו ממנו בדים וחבלים — נו, זה עוד אפשר להבין. אבל לא! הוא בעצמו קולע ממנו חבלים וטווה רשתות, כמו אלה של הציידים. האם החליט לסחור ברשתות?״
אבל לא! רבי חייא הלך אל היער, פרש שם את הרשתות שלו, ואיילה נתפסה בהן. הוא שחט אותה לפי כל כללי ההלכה, הפשיט את עורה, ואז... כאן כבר כולם השתוממו לגמרי.
האם ייתכן שצדיק גדול כל כך עבד קשה במשך זמן רב והשקיע כל כך הרבה זמן וכוחות, רק כדי לאכול בשר איילה? ושוב טעו.
רבי חייא לקח את כל הבשר והביא אותו לאלמנה ענייה. כשראתה האלמנה הענייה מה הביא לה רבי חייא, היא שמחה והתרגשה כל כך, עד ששכחה את כל מילות התודה שרצתה לומר. ועד שמצאה את המילים המתאימות, כבר לא היה למי להודות. רבי חייא כבר מיהר לדרכו — היו לו עוד כל כך הרבה דברים להספיק!
בביתו עיבד רבי חייא את עור האיילה, והכין ממנו קלף משובח. כעבור כמה שבועות הצטברו אצלו עורות רבים. את הבשר הוא חילק לעניים, ואת הקלף הכין בקפידה לכתיבה.
תושבי העיר ראו את רבי חייא יושב וכותב, יושב ומעתיק. הפעם כבר איש לא התפלא — הרי בשביל זה הוא צדיק, כדי לכתוב ספרים! אבל מה כתב והעתיק רבי חייא? את הספרים החשובים ביותר, שבלעדיהם העם היהודי אינו יכול להתקיים: את התורה ואת ששת סדרי המשנה. כך הלכה הספרייה שלו והתמלאה במגילות כתובות בכתב יד.
שוב לחשו תושבי העיר זה לזה: ״למה הוא מעתיק שוב ושוב בדיוק את אותם הדברים? האם אין ספרים חשובים אחרים? אין ספק שהוא שוב יפתיע אותנו!״
ואכן, כך היה! רבי חייא סיים את מלאכתו, אסף את כל כתבי היד ויצא לדרך. כעבור כמה שבועות הגיע לכפר קטן ונידח. חיו בו יהודים פשוטים, שלא היו מלומדים כלל. בכפר לא היה רב ולא היה מלמד. הגברים עבדו בשדות כל היום, ונשותיהם היו עסוקות בעבודות הבית ובטיפול בתינוקות. לכן לא היה מי שידאג לילדים הגדולים יותר. הם הסתובבו ברחובות בחוסר מעש, מעולם לא ראו ספרים, ואפילו קרוא וכתוב לא היה מי שילמד אותם.
בית הכנסת בכפר היה קטן וכמעט נטוש. יהודים פשוטים שלא למדו תורה היו מתפללים בו רק בשבתות ובחגים.
רבי חייא אסף אל בית הכנסת את כל הילדים הבטלנים שבכפר. הוא הושיב אותם על שני ספסלים: את הגדולים על ספסל אחד ואת הקטנים על הספסל השני. הוא חילק להם מגילות והתחיל ללמד אותם בסבלנות אין קץ. את הקטנים לימד את התורה, ואת הגדולים לימד את המשנה.
התלמידים ספגו כל מילה כמו אדמה צמאה הסופגת גשם מרווה. כעבור זמן מה, כשכל אחד מהם כבר ידע היטב את המגילה שלו, שוב התכונן רבי חייא לצאת לדרך.
״אל תלך, רבי! בבקשה!״ התחננו הילדים בצער. ״איך נסתדר עכשיו בלעדיך? האם שוב נחזור להתבטל? מי ילמד אותנו?״
״אל דאגה, עוד אחזור. אבל בינתיים, כל אחד מכם ילמד את האחרים את מה שהוא עצמו יודע. תחילה ילמדו הקטנים את כולם את התורה, ואחר כך ילמדו הגדולים את המשנה. כשאחזור, אבחן אתכם. נערוך מבחן גדול, ותראו לאילו יהודים נפלאים הפכתם!״
הילדים הקיפו את המורה שלהם. היה להם קשה להיפרד ממנו.
״רבי חייא, אבל לאן אתה כל כך ממהר?״
״אני ממהר אל הילדים שאין מי שילמד אותם תורה. אני חושש שמא, חלילה, התורה תישכח מעם ישראל. זה מה שמדאיג אותי.״
כך השיב להם. הוא חיבק אותם לשלום והמשיך בדרכו במהירות.
וכך עבר רבי חייא מכפר נידח אחד למשנהו, כדי שלא יישאר שום מקום בלי תורה.
על כך אמר רבי יהודה הנשיא: ״גדולים מעשיו של רבי חייא!״ ועוד גילו לנו חכמינו שאילו לא היה רבי חייא, התורה הייתה עלולה להשתכח מישראל!
כאשר רבי חייא היה מתפלל, שערי שמים היו נפתחים, ותפילותיו תמיד היו מתקבלות. כשהיה רבי חייא אומר בתפילה ״משיב הרוח״, מיד הייתה נושבת רוח חזקה, וכשהיה אומר ״מוריד הגשם״, מיד היה יורד גשם שוטף. זכויותיו הגנו על המקום שבו שהה. מאז שהגיע רבי חייא מבבל לארץ ישראל, פסקו הסופות והיין חדל מלהתקלקל.
ופתאום... יום אחד...
תושבי העיר התפלאו כשעברו ליד שדהו של רבי חייא. הם נענעו בראשיהם ושאלו: ״למה ולשם מה הוא זורע זרעי פשתן? מוטב שיזרע תפוחי אדמה או, לכל הפחות, חצילים. שיזרע חיטה או, למשל, שיפון — אלה גידולים שאפשר לאכול! זה עוד מובן! אבל פשתן? לשם מה?״
והנה הפשתן צמח והבשיל, ותושבי העיר התפלאו עוד יותר: ״הוא יכול היה למכור את הפשתן כדי שיכינו ממנו בדים וחבלים — נו, זה עוד אפשר להבין. אבל לא! הוא בעצמו קולע ממנו חבלים וטווה רשתות, כמו אלה של הציידים. האם החליט לסחור ברשתות?״
אבל לא! רבי חייא הלך אל היער, פרש שם את הרשתות שלו, ואיילה נתפסה בהן. הוא שחט אותה לפי כל כללי ההלכה, הפשיט את עורה, ואז... כאן כבר כולם השתוממו לגמרי.
האם ייתכן שצדיק גדול כל כך עבד קשה במשך זמן רב והשקיע כל כך הרבה זמן וכוחות, רק כדי לאכול בשר איילה? ושוב טעו.
רבי חייא לקח את כל הבשר והביא אותו לאלמנה ענייה. כשראתה האלמנה הענייה מה הביא לה רבי חייא, היא שמחה והתרגשה כל כך, עד ששכחה את כל מילות התודה שרצתה לומר. ועד שמצאה את המילים המתאימות, כבר לא היה למי להודות. רבי חייא כבר מיהר לדרכו — היו לו עוד כל כך הרבה דברים להספיק!
בביתו עיבד רבי חייא את עור האיילה, והכין ממנו קלף משובח. כעבור כמה שבועות הצטברו אצלו עורות רבים. את הבשר הוא חילק לעניים, ואת הקלף הכין בקפידה לכתיבה.
תושבי העיר ראו את רבי חייא יושב וכותב, יושב ומעתיק. הפעם כבר איש לא התפלא — הרי בשביל זה הוא צדיק, כדי לכתוב ספרים! אבל מה כתב והעתיק רבי חייא? את הספרים החשובים ביותר, שבלעדיהם העם היהודי אינו יכול להתקיים: את התורה ואת ששת סדרי המשנה. כך הלכה הספרייה שלו והתמלאה במגילות כתובות בכתב יד.
שוב לחשו תושבי העיר זה לזה: ״למה הוא מעתיק שוב ושוב בדיוק את אותם הדברים? האם אין ספרים חשובים אחרים? אין ספק שהוא שוב יפתיע אותנו!״
ואכן, כך היה! רבי חייא סיים את מלאכתו, אסף את כל כתבי היד ויצא לדרך. כעבור כמה שבועות הגיע לכפר קטן ונידח. חיו בו יהודים פשוטים, שלא היו מלומדים כלל. בכפר לא היה רב ולא היה מלמד. הגברים עבדו בשדות כל היום, ונשותיהם היו עסוקות בעבודות הבית ובטיפול בתינוקות. לכן לא היה מי שידאג לילדים הגדולים יותר. הם הסתובבו ברחובות בחוסר מעש, מעולם לא ראו ספרים, ואפילו קרוא וכתוב לא היה מי שילמד אותם.
בית הכנסת בכפר היה קטן וכמעט נטוש. יהודים פשוטים שלא למדו תורה היו מתפללים בו רק בשבתות ובחגים.
רבי חייא אסף אל בית הכנסת את כל הילדים הבטלנים שבכפר. הוא הושיב אותם על שני ספסלים: את הגדולים על ספסל אחד ואת הקטנים על הספסל השני. הוא חילק להם מגילות והתחיל ללמד אותם בסבלנות אין קץ. את הקטנים לימד את התורה, ואת הגדולים לימד את המשנה.
התלמידים ספגו כל מילה כמו אדמה צמאה הסופגת גשם מרווה. כעבור זמן מה, כשכל אחד מהם כבר ידע היטב את המגילה שלו, שוב התכונן רבי חייא לצאת לדרך.
״אל תלך, רבי! בבקשה!״ התחננו הילדים בצער. ״איך נסתדר עכשיו בלעדיך? האם שוב נחזור להתבטל? מי ילמד אותנו?״
״אל דאגה, עוד אחזור. אבל בינתיים, כל אחד מכם ילמד את האחרים את מה שהוא עצמו יודע. תחילה ילמדו הקטנים את כולם את התורה, ואחר כך ילמדו הגדולים את המשנה. כשאחזור, אבחן אתכם. נערוך מבחן גדול, ותראו לאילו יהודים נפלאים הפכתם!״
הילדים הקיפו את המורה שלהם. היה להם קשה להיפרד ממנו.
״רבי חייא, אבל לאן אתה כל כך ממהר?״
״אני ממהר אל הילדים שאין מי שילמד אותם תורה. אני חושש שמא, חלילה, התורה תישכח מעם ישראל. זה מה שמדאיג אותי.״
כך השיב להם. הוא חיבק אותם לשלום והמשיך בדרכו במהירות.
וכך עבר רבי חייא מכפר נידח אחד למשנהו, כדי שלא יישאר שום מקום בלי תורה.
על כך אמר רבי יהודה הנשיא: ״גדולים מעשיו של רבי חייא!״ ועוד גילו לנו חכמינו שאילו לא היה רבי חייא, התורה הייתה עלולה להשתכח מישראל!