זיסי סקרז׳ינסקיה
במגילת אסתר יש גם דמויות נשיות נוספות.
הנערות והנשים שנאספו להרמון אחשוורוש כדי שיבחר לו אישה העבירו שנה בטיפולים שונים: «ששה חדשים בשמן המור וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים» (אסתר, 2:12). במדרש («ילקוט שמעוני», 2) מובא שאנשים רבים השתדלו לשלוח את בנותיהם להרמון, בתקווה שהמלך יבחר בהן. כל נערה סברה שהיא עצמה יודעת היטב מה היא צריכה כדי להקסים את המלך: «כל מה שביקשה נתנו לה, כדי שהיא (תוכל) לבוא עמו מבית הנשים אל בית המלך» (שם, 13). אבל אף אחת לא הצליחה לנחש מה אחשוורוש אוהב — לא בתלבושות ולא במתנות.
גם כאן אנו רואות עצה חשובה. לפעמים לבעל ולאישה יש דעות שונות לגבי מה יפה.
היא אוהבת דבר אחד, ולמשל חושבת שוורוד מתאים לה. והבעל אינו יכול לסבול את הצבע הוורוד, ובייחוד את אשתו בוורוד. עדיף לא להסתכן, אלא לברר מה טעמו של בעלך.
ועוד מתואר במגילת אסתר, וליתר דיוק ב«מדרש רבה» (9:4), שהמן, לאחר שהכין את העץ, הלך לראות מה עושה מרדכי ומצא אותו יושב בבית המדרש. סביב מרדכי ישבו ילדים, תלמידיו, חגורים בשק, למדו תורה ובכו. המן ספר אותם, והתברר שהם 1000 (או 12000, או 22000). הוא ציווה לכבול אותם בשלשלאות והציב שומרים, לאחר שהחליט שלמחרת יתלה תחילה את הילדים ואחר כך את מרדכי. אימותיהם היו באות ומביאות להם אוכל. הן ביקשו: אכלו, כדי שלא תמותו מרעב לפני שיתלו אתכם מחר! והילדים היו מניחים יד קטנה אחת בתוך ספר הקודש שלמדו בו, ונשבעים בחיי מרדכי שלא יאכלו, אלא ימותו בצום. ואז בכו האימהות יחד עם הילדים. בכיים עלה עוד ועוד, עד שהקב״ה שמע אותו. ה׳ עבר מכיסא הדין לכיסא הרחמים ושאל: «מהו הקול הרם הזה שאני שומע, הדומה לקולם של גדיים וטלאים?» משה רבנו עמד לפני הקב״ה ואמר שאין אלה גדיים וטלאים, אלא הקטנים שבעמך, שצמים זה היום השלישי, ומחר האויב רוצה להרוג אותם כמו גדיים וטלאים.
באותה שעה נטל הקב״ה את גזר דינם, שהיה חתום בחותם חרס, שבר את החותם וקרע את גזר הדין.
מכאן שהאימהות, שבעצמן צמו, הלכו בשארית כוחותיהן להביא אוכל לילדיהן. הן ידעו שלכל העם נשקפת סכנה, אך לא העלו על דעתן שהמן יתחיל בילדיהן. ועכשיו, כשילדיהן בסכנה, האימהות היהודיות האלה רוצות לכבד בפעם האחרונה את הקטנים הלומדים תורה, לפחות בלחם ובמים. ברוך ה׳, לילדינו לא נשקפת סכנה, ואנחנו יכולות לקבל את פניהם בשובם מבית המדרש ולתת להם מטעמים, כדי שירגישו עד כמה חשוב לנו שהם לומדים תורה.
הנה, סוף סוף הגענו גם לאסתר.
אסתר־הדסה. היחידה בכל התנ״ך שזכתה גם לחן וגם לחסד — אהדה ורצון טוב (אסתר, 2:17) — מאת המלך. חן אינו תלוי במעשי האדם, והוא ניתן רק מאת הקב״ה. «מנות הלוי» (2:15) כותב שאסתר נהגה בצניעות ואכלה אוכל כשר, ולכן ניתן לה חן. המהרי״ל כותב שמעולם לא היו לאדם חן וחסד יחד — רק לאסתר, ולכן בפיוט («האדרת והאמונה» של הרב משולם בן קלונימוס) נכתב «החן והחסד לחי עולמים», «אהדה ורצון טוב — אצל מחיה העולמים». ואף שאסתר זכתה לכך, היה זה רק לאותה שעה. (גם על יוסף נכתב שהיה לו «חן וחסד», אבל רק בעיני יעקב; בעיני אחיו, לעומת זאת — ההפך.)
אפשר לומר הרבה על אסתר. למשל, היא מצאה דרך להסתיר שאינה עובדת בשבת. לשבע הנערות שהוקצו לה קראה על שם ימות השבוע (ברמז לבריאת העולם), וחילקה אותן כך שבכל יום תבוא רק אחת. בכל יום עסקה אסתר במלאכה כלשהי כדי שלא יהיה לה משעמם (ושזה לא יוביל לחטא), ושש נערות חשבו שהיא חרוצה. וביום השביעי נחה — והנערה השביעית חשבה שהיא מתבטלת, כראוי למלכה.
כפי שאמר רבי עקיבא, שרה אמנו חייתה חיי צדקות במשך 127 שנים, ואילו נינתה הרחוקה… אסתר מלכה על 127 מדינות.
וכמו רבקה אמנו, אסתר יודעת לקבל על עצמה אחריות. היא מצווה על כל העם לצום ביום הראשון של חג הפסח. אפשר לעשות זאת רק על פי נבואה. רבקה אומרת ליעקב: «עליי», «עליי קללתך, בני», מפני שנאמר לרבקה בנבואה מי יקבל את הברכות («תרגום אונקלוס»). ואסתר אומרת: «צומו, עליי», כלומר «צומו, עליי תיפול האחריות לטעות», קיבלתי נבואה כזו.
היא גם יודעת לשתוק ולשמור סודות. כמו רחל אמנו, שלא גילתה שלאה עומדת במקומה תחת החופה, וכמו בנימין בן רחל, שהסתיר מיעקב שיוסף חי. מצד אחר, מרדכי משכנע אותה שיש מקרים שבהם צריך לפעול בגלוי: «כי אם תחרישי בעת הזאת, (אז) רווח והצלה יבואו ליהודים ממקום אחר, ואת ובית אביך (הכוונה לשאול המלך, שחס על אגג) תאבדו» (אסתר, 4:14).
ה«שפת אמת» כותב שפורים הוא הכנה לגאולה העתידה: «ונראה לי שמה שאסתר הזמינה את המן למשתה — בכך החלישה בו את מידת הדין, כפי שנכתב אחר כך: “ויצא המן… שמח וטוב לב”, הדבר החליש את נשקו» (פורים 762).
מכיוון שאסתר הכינה משתה לקראת הגאולה העתידה כדי להחליש את המן, וכל פורים שלנו, וכל סעודה שאנחנו מכינות, הם גם הכנה לכך לפי ה«שפת אמת» — בהחלט יש לנו סיבה לשמוח!
[בכל פורים מכינה בעלת הבית היהודייה ושולחת משלוחי מנות — כמה שמחה זה מביא לאחרים ולה עצמה, אבל צריך לעשות זאת «עם נשמה»! לכל מבקש נותנת בעלת הבית מטבע. כמה שמחה זה מוסיף ביום המאיר הזה! שמחת סעודת החג — היא במידה רבה בזכות בעלת הבית, זו הכנה לשמחת הגאולה העתידה! — הערת העורך.]
הכינה גב׳ זיסי סקרז׳ינסקאיה