זיסי סקרז׳ינסקיה
כידוע, במגילת אסתר אין אזכור של הקב״ה. אף שנוכחותו נשקפת מכל האירועים ה«מקריים» שקבעו את גורלו של העם היהודי. בדומה לכך, אסתר המלכה מכינה מאחורי הקלעים של הארמון את כל הדרוש להצלת העם, אך איש אינו יודע על כך (מלבד מרדכי).
בערך כך עובר פורים אצל נשים רבות: משלוחי המנות ארוזים ומוכנים, תחפושות הפורים תפורות (או הושגו בדרך אחרת), מגוהצות ותלויות על קולבים, סעודת פורים מוכנה (או שהוכנו המנות שייקחו איתן כשיתארחו). הכול מוכן כדי שהחג יעבור נפלא, אבל בפורים עצמו הנשים כאילו נמצאות ברקע — מביטות ושמחות בשמחתם של אחרים. בפורים יש מקורות עמוקים לשמחה, אך נקבעו גם מצוות המבטאות את השמחה כלפי חוץ, וחובה לקיימן.
בפורים אין מנהגי שמחה מיוחדים לנשים. הגברים שמחים ביין ובבשר (פסחים, 109א), ואילו לנו מגיעים בגדים חדשים רק בפסח. אולי משום כך לפעמים קשה לנו לחוש שמחה בפורים?
ואנחנו גם נלחצות. האם נספיק להגיע לקריאת המגילה? ומה אם הילד יפריע בבית הכנסת לשמוע את המגילה? האם נספיק לחלק את כל משלוחי המנות? ומה אם הילדים יתלכלכו בשוקולד ויקלקלו את תחפושת הפורים החדשה עוד לפני שנגיע להתארח? ואצל הירושלמים בכלל פורים חל ביום שישי, כך שצריך להספיק להכין גם את כל הדרוש לשבת…
כפי שאומרים חכמינו, אין שמחה שלמה בעולם הזה («מדרש תהילים», 98) מאז שנחרב בית המקדש. לפי המנהג, משום כך בסעודה השמחה ביותר משאירים מקום ריק למנה אחת — כדי לחוש שחסר לנו משהו. נשים יודעות היטב לחוש זאת. רבי נחמן אומר («ליקוטי מוהר״ן», 1:203): «ממה שהנשים מספרות אפשר לדעת מה מצבה של השכינה. וזה מה שנכתב על מרדכי: “ובכל יום מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים, כדי לדעת את שלום אסתר ואת מה שנעשה בה”. ואסתר היא השכינה. ומרדכי היה לומד מה קורה לשכינה מתוך חצר בית הנשים — מתוך סיפוריהן». כשנשים מספרות זו לזו על צרותיהן, הדבר דומה מאוד לצער השכינה. אחת מבקשת בן זוג — והרי גם השכינה רוצה באותו דבר («לחבר אשת נעורים עם דודה באהבה»). השנייה מבקשת ילדים, והרי גם השכינה רוצה שכל ילדיה, עם ישראל, ישובו הביתה. השלישית מבקשת בית, אך גם השכינה רוצה את ביתה שלה, בית המקדש.
באדר צריך להרבות בשמחה. ומה אפשר לעשות כדי להרגיש שמחה?
ראשית, להניח למחשבות על פסח. נשים רבות נלחצות מאוד בפורים מפני שבבית מתרוצצים מפיצי חמץ שאי אפשר לשלוט בהם, והחמץ הזה מתפזר ונרמס לתוך הרצפה בכל מקום. כן, קשה לראות את זה, במיוחד לאותן רעיות צדקניות ונשות חיל שכבר באחד באדר סיימו לבדוק ולנקות את כל הארונות. אבל החזיקו מעמד! מחייכות וחיות את היום: היום פורים, הם שמחים, וגם אנחנו נשמח.
שנית, כשחז״ל קבעו את המצוות שנועדו לשמח בפורים, הנשים לא קיבלו הרבה כל כך. צריך לאלתר. ננסה למצוא בעצמנו במה לשמוח. על המן כתוב שיצא ממשתה אסתר ״שמח וטוב לב״ (אסתר, 5:9), ובעל ״קדושת לוי״, הרב לוי יצחק מברדיצ׳ב, שואל: איך ייתכן שהמן הרשע מרגיש שמחה (שמחה), הרי מקורה גבוה כל כך? והוא משיב שניצוצות הקדושה הגיעו אל המן משום שאכל ממטעמי שולחנה של אסתר, ומהם קיבל מעט מן הקדושה (קדושה). אם אפילו רשע כמו המן זכה בעקבות האכילה לתחושת שמחה, גם אנחנו ננסה.
במקום אחר במגילת אסתר כתוב שלאחר הכנת העץ למרדכי יוכל המן לבוא אל משתה המלך שמח (אסתר, 5:14). הרבי מקוצק אומר: מכאן עלינו ללמוד שתמיד יש להתייצב לפני המלך, ועל אחת כמה וכמה לפני מלך מלכי המלכים, בשמחה ובטוב לב, ולהראות שבנוכחות המלך אין האדם עסוק בצרותיו האישיות. אבל חז״ל מפנים את תשומת ליבנו לפסוק: ״ויאמר המלך לאסתר בעת (שבה) שתו יין: מה שאלתך? ויינתן לך. ומה בקשתך? עד חצי המלכות (בקשי) – ותעש״ (אסתר, 5:6). מלך העולם, הקב״ה, אומר לאסתר, כלומר לעם ישראל, בזמן המשתה, כלומר בזמן סעודת פורים: ״מה את רוצה?״, ״מה את מבקשת?״
סעודת פורים היא עת רצון לפני הבורא, שבה אפשר לבקש כל בקשה.
אנחנו יודעות שצריך להרבות בשמחה במשך כל החודש. אפשר להרבות בה באמצעות צמצום הדברים שאינם משמחים אותנו. ובכך יעזרו לנו… דמויות אחרות ממגילת אסתר.
הראשונה שמופיעה היא המלכה ושתי.
ושתי הייתה בתו של בלשאצר מלך בבל, ובעלה אחשוורוש היה מלך פרס.
ושתי עורכת משתה לנשים (אסתר, 1:9) בבית המלכות. בגמרא (מגילה, 12 ע״א) חז״ל תמהים מדוע בבית המלכות ולא ב״בית הנשים״, שבו היה צנוע יותר לעשות זאת, מפני שגברים לא נכנסו לשם. רבא מסביר ששניהם, אחשוורוש וושתי, התכוונו לעבירה. כלומר, הם סיכמו ביניהם שהיא תצא להציג את יופייה לפני הגברים, ולאחר מכן תתחיל הפריצות.
אדם מושך אחריו את בני ביתו, ולכן נאמר ״גם״: ״גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים בית המלכות אשר למלך אחשוורוש״. אחשוורוש נתן דוגמה, וושתי הלכה בעקבותיו. ובתלמוד מובא פתגם: ״הוא בדלועים הגדולים, והיא בדלועים הקטנים״, כלומר הוא חטא בגדול, והיא השתדלה לא לפגר אחריו.
ושתי ביצעה את כל מה שאחשוורוש תכנן, וגם היא עצמה הייתה רחוקה מלהיות צדקת: היא שנאה את היהודים שנאה עזה והתעללה במשרתות היהודיות, במיוחד בשבת. בין המלך למלכה היו יחסים נפלאים, אידיליה שלמה, מלבד שני דברים. בבית דיברה ושתי בבלית ולא פרסית. נוסף על כך, היא הזכירה לו כל הזמן שבעבר היה סייס, ורק בעזרת כסף רב, ואחר כך מלחמות, פילס את דרכו למלוכה. היא לחצה בלי הרף על הנקודה הרגישה שלו: על הכבוד (ההערכה). אבל כל עוד זה נשאר ביניהם והוא היה פיכח, שרר שקט. עכשיו, במשתה, בקרב שריו, אחשוורוש לא יכול היה לשאת זאת וכעס: עלבון מאשתו, שנמסר באמצעות משרת!
כאן אפשר לראות מיד, בעין בלתי מזוינת, שני לקחים: ראשית, לא לכעוס.
אחשוורוש היה שיכור, ולכן כעס בקלות. זה קרה, כמובן, ברצון שמיים ולטובת עם ישראל. גם במקרה שלנו, הנסיבות שעלולות להוציא אותנו מכלינו מתרחשות ברצון שמיים ולטובתנו. אם נזכור זאת, ננסה לא לכעוס באדר, ובמיוחד בפורים. כשיהיו בבית פחות התפרצויות כעס, הדבר כשלעצמו ירבה את השמחה. ובפורים פשוט אסור לכעוס: השמחה תעזוב את ביתנו.
והלקח השני: לא לפגוע בכבודו העצמי של הבעל.
בזמן אירועי פורים, כפי שאומרים חז״ל, מכתבו של המלך על הנשים הפליא את כולם עד כדי כך שחשבו שאולי איבד את דעתו (מגילה, 12, ״אסתר רבה״, 4:12). מדוע המלך צריך לכתוב: ״אל כל מדינות המלך, אל מדינה ומדינה ככתבה ואל עם ועם כלשונו, להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו״ (אסתר, 1:22)? וכי בלעדיו לא ידעו זאת? באותה תקופה הדבר היה ברור כשמש. כפי שכתוב בגמרא (ביצה, 32 ע״ב): ״שלושה חייהם אינם חיים… מי שאשתו מושלת עליו״. הרמב״ם, בעל ״מנורת המאור״ וחכמים אחרים מייעצים לנשים עד כמה עליהן לכבד את בעליהן. וכך גם נקבע סדר הסמכויות בבית, שכן ה״שולחן ערוך״ (״יורה דעה״, 240:14) כותב שאם אמא אמרה לבן לעשות דבר שסותר את הוראתו של אבא, הבן צריך לעשות את מה שאבא הורה, מפני שגם אמא חייבת לשמוע בקול אבא.
בעלך אינו צריך להיות אחשוורוש כדי להרגיש מלך: די בכך שאשתו תכתיר אותו. והוא, בתמורה, יכתיר אותך. גם שלום בית מרבה את שמחתנו.
נוסף על כך, אנחנו לומדות מוושתי עוד לקח. מפני שכתוב שוושתי ערכה ״משתה נשים״, חז״ל מסיקים מכאן (״אסתר רבה״, 3:10) שהיא האכילה אותן בממתקים. הרב דוד לוריא מווילנה מפרש זאת: מכיוון ששכרות מיין אצל נשים היא דבר מגונה, במשתה של ושתי הוגשו ממתקים שנשים אוהבות. אפילו ושתי הבינה שאין זה עניינן של נשים ללוות את המשתה בשתיית יין מרובה.
הדמות הבאה, דמות שלילית, היא זרש, אשת המן.
היא הייתה ממשפחה מיוחסת; אביה היה תתני, פחת עבר הנהר, שניסה להפריע לבניית בית המקדש השני (עזרא, 5). לפי אחת מדעות חז״ל, ממוכן, שמייעץ להעניש את ושתי ולשלוח מכתבים על התנהגות הנשים, היה לא אחר מהמן, ספר ובלן לשעבר, שבבית שלטה בו אשתו המיוחסת.
כשהמן רוצה לספר שמרדכי אינו משתחווה לו, הוא מזמין תחילה את חבריו ואחר כך את זרש. מצד אחד, הוא לא כל כך רוצה לספר לאשתו, שאינה מחשיבה אותו כלל, שיש מישהו שאחרי כל הכיבודים אינו מכבד אותו: זה פוגע בכבודו. מצד אחר, כפי שאומר הרב שלמה קלוגר מברודי (על פי מגילה, 14 ע״ב), נשים הן רחמניות, ואולי זרש תרחם על מרדכי. אבל ממש לא! מטבעה הייתה זרש רשעית של ממש, ולכן היא הראשונה שמדברת ומייעצת למצוא עץ גבוה ולתלות עליו את מרדכי.
זרש הייתה אישה חכמה מאוד. במדרש ״אסתר רבה״ (9:2) כתוב שלהמן היו 365 יועצים, אבל רק אשתו הצליחה לנתח את המצב ולתת עצה ״טובה״.
היא אמרה: ״עליך לפעול בחוכמה ולא להרוג אותו כפי שניסו לפגוע ביהודים לפניך. אם תשליך אותו לכבשן, יינצל כמו חנניה, מישאל ועזריה. אם לבור אריות, יצא משם כמו דניאל. אם תכניס אותו לבית הסוהר, ישתחרר כמו יוסף. אם תבעיר תחתיו אש (תבשל אותו בדוד), כפי שעשו למלך מנשה, הקב״ה יציל אותו. ואם תנסה להטביע אותו, לא תצליח: אלוקיהם בקע את הים. אם תשלח אותו למדבר, אבותיו התרבו במדבר. ואם תעוור אותו, הרי שמשון הרג פלשתים רבים כשהיה עיוור. אבל תלה אותו על עץ, מפני שאיש מבני עמם עדיין לא נהרג כך״.
הרב חיים ויטאל סבור שזרש הייתה בקיאה בכישוף. היא ידעה שלמכשפים חשוב מאוד שרגליהם יהיו על הקרקע בזמן הכישוף. אבל היא חשבה שגם היהודים עוסקים בכישוף, ולכן חשוב דווקא לתלות את מרדכי, כדי שלא יוכל להשתמש בכך. נוסף על כך, הם היו גם חוזים בכוכבים ו״ראו״ בכוכבים שמרדכי נמצא גבוה מעל ביתם. לכן היא ייעצה להעמיד את העץ דווקא בחצר ביתם, כדי להגשים את מה שנגזר. אפילו בחלום הנורא ביותר לא העלתה בדעתה ש״נבואת הכוכבים״ הזאת פירושה שמרדכי יקבל את בית המן!
לפי אחת הדעות המובאות במסכת מגילה (15 ע״א), להמן ולזרש היו 30 בנים (לפי דעות אחרות היו להם 90 או 208).
עשרה מתו, עשרה נתלו ועשרה קיבצו נדבות. בהמשך הצטרפה אליהם זרש. יש מפרשים שטוענים שעשרת האחרונים הם אותם בנים שלא הסכימו עם אביהם, המן, שיש להשמיד את מרדכי ואת כל היהודים, ועזבו את הבית.
לאחר שהמן מוליך את מרדכי ברחבי העיר בבגדי מלכות, היועצים וזרש מבינים שלא במקרה חזר הביתה ״אבל (על מות בתו) וחפוי ראש (מכוסה במי שופכין)״ (אסתר, 6:12). הוא טוען שזה מקרה, אבל הם כבר רואים כאן קשר למוצאו של מרדכי, ומייעצים להמן, מאחר ש״כוכבו״ כבר החל לשקוע, ש״ייפול״ לפני מרדכי, כפי שאגג מלך עמלק נפל קודם לכן אפיים לפני שאול, ושאול חס עליו. הרב יצחק זאב סולובייצ׳יק סבור שהם פשוט לא הספיקו לסיים את עצתם. למעשה הם ייעצו להמן לברוח ולהסתתר, אבל לא הספיקו: ״עודם מדברים עמו וסריסי המלך הגיעו ויבהילו להביא את המן אל המשתה אשר עשתה אסתר״ (אסתר, 6:14). ובכך היה הנס.
חז״ל (״מדרש משלי״, 11:27) משווים את זרש לאשת קורח.
״אמר רבי לוי: שני עשירים גדולים היו בעולם, אחד בישראל (בקרב היהודים), והשני באומות העולם. קורח בישראל והמן באומות העולם. ושניהם ‘נפלו’ מפני ששמעו לעצת נשותיהם״. שתיהן רצו שבעליהן יזכו לכבוד רב יותר, וייעצו להם להתחיל לפעול בכיוון הזה. הן נדנדו לבעליהן עד שהכול הסתיים ברע.
מדהים: קורח והמן היו האנשים העשירים ביותר בתולדות העולם. מה בכל זאת היה חסר לאשת המן?
כשאישה מנדנדת לבעלה בעניין כלשהו, מובן שיש מעט שמחה בבית. הרבנית אסתר גרינברג, בספרה ״אישה לרעותה״, בפרק ״ביקורת״, מספרת על אישה נודניקית שבכל פעם שהיא רואה את בעלה מבקשת ממנו לתקן כיסא מתפרק: בבוקר בזמן ארוחת הבוקר, בערב כשהוא חוזר עייף, וכך בכל יום. ״האם כדאי להרוס משפחה כדי לתקן כיסא?״ אם נסיר את הביקורת, נרבה בשמחה.
המשך יבוא