ענת ברוסילובסקי
לפני 20 שנים לימדתי 4 מקצועות בכיתות י״א בבית ספר יהודי אחד.
לא הייתה לי גישה חופשית לאינטרנט, וגם ילדים וטלוויזיה לא היו לי...
כך שכדי לא להשתעמם בערבים, בכל יום נתתי מבחן לכיתה כלשהי.
״מה נשאו איתם היהודים בכל 40 שנות הנדודים במדבר?״ — קראתי את השאלה בדף הבא.
״גרוטאות ניידות״ — ענה לי תלמיד.
אני זוכרת שאז לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.
היום נזכרתי בתשובה הזאת והתחלתי להרהר. כמה דברים אנחנו סוחבים אחרינו.
אתן יודעות, לפלווין יש ציטוט: ״האדם דומה במשהו לרכבת. בדיוק כמוה, נגזר עליו לגרור לעד אחריו מן העבר שרשרת של קרונות אפלים, מפחידים, שלא ידוע ממי קיבל אותם בירושה...״
כל עוד אנחנו צעירות ומלאות כוח, כל עוד השטח מישורי והמהירות אינה גבוהה, איננו שמות לב כלל עד כמה הקרונות האלה מפריעים לנו.
אבל כשהסערה מכה בעולם ובנו, כשהדרך מטפסת במעלה ההר, כשצריך ללכת במדבר (ואין עוד כוחות), זה בדיוק הזמן לחשוב על הגרוטאות הניידות. על הקרונות האיומים והחלודים שמישהו חיבר אלינו, בלי שנדע למה. על הקרונות שמפריעים לנו לחיות, לנשום ולשמוח.
הגיע הזמן לנתק אותם ולהשאירם בעבר, כדי לפנות בלב ובראש מקום למשהו חדש ויפה. להרמוניה, לקדושה, למקדש נייד.
״ויבנו לי משכן, ואשכון בתוכם.״
וזה מה שאני מאחלת לכולכן.
קלילות, הרמוניה, שמחה, אושר, אביב והרגשה טובה!