זיסי סקרז׳ינסקיה
אמרו חז״ל (ברכות, 10 ע״א): ״אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים (של ה׳)״
״בכך מזהירה אותנו התורה: אם יראה אדם שהצרה קרובה אליו, תהא ישועת ה׳ בלבו, וישים מבטחו בישועה זו, שנאמר (תהילים, 85:10): ‘קרוב ליראיו ישעו’, ונאמר (ישעיהו, 51:12): ‘מי את ותיראי מאנוש ימות?!’״
שלושים רובלי זהב שלמים! שלושים שלמים! מזהב!
כשאתה בן שתים עשרה, ויש לך שלושים רובלי זהב שלמים, אתה… נו, כמעט חתן. ומכל בחינה — אדם מכובד. בכל אופן, לא לכל נער יש סכום נכבד כל כך.
יוסף הרגיש שאלמלא גילו המכובד, היה מקפץ על רגל אחת כאילו הוא עדיין סתם יוסקה. אבל כעת — רק שאף מבעד לשיניו את אוויר הכפור הערב. כןןן… טוב במחנובקה בחנוכה. בדיוק ירד מעט כפור, השלג נוצץ וחורק מתחת לרגליים. הוא סיים את סבב הביקורים אצל קרובי המשפחה עם הלביבות שאימא טיגנה, וכולם נתנו לו דמי חנוכה. הוא היה מכניס אותם לשקיק בעל שרוך ותולה אותו על צווארו. בצירוף הכסף מן השנים הקודמות הצטבר סכום נכבד. יוסף לא בזבז את חסכונותיו; בכלל, הייתה לו הבנה טובה בענייני כספים, והוא היה נחוש מאוד להשיג את מטרותיו. אף שלמד רק בחיידר, היו דברים שנחרתו היטב בזיכרונו. למשל: ״איזהו גיבור? הכובש את יצרו״. ולכן לא רץ לקנות ממתקים כמו שאר הילדים, אלא הוסיף לחסכונותיו. או אמרה אחרת: ״אם אין אני לי, מי לי? וכשאני לעצמי, מה אני? ואם לא עכשיו, אימתי?״ בדיוק כך — כשיהיה לו די כסף, הוא יפתח עסק קטן משלו. הוא השתדל לחיות על פי פרקי אבות ועל פי מה שהספיק ללמוד בחיידר. חוץ מזה, בקרוב יגיע לבר מצווה, והוא יצטרך לקבל עליו עול מצוות, אבא יקנה לו תפילין, הוא יעלה לבימה ויקרא את הפרשה שלו בתורה…
רעש פתאומי משך את תשומת לבו. כעבור כמה דקות התקרבו הצעקות:
— מאכנו! באטקה מאכנו מגיע!
יוסף רץ לעבר הבית.
— אבא, מה קורה?
— אומרים שמאכנו מגיע. החריב את הכפר השכן, שרף את הבתים. עכשיו הם באים לכאן. יש לנו כשעתיים. נעמיס הכול על העגלה — וליער. שישרפו את הבית, העיקר שנישאר בחיים. אם לא יתעכבו זמן רב — נחזור. בכל זאת חורף.
יוסף ושתי אחיותיו עזרו להוריהם להתארגן במהירות. באותה תקופה סוערת הסתובבו באוקראינה כנופיות רבות; אומנם על באטקה מאכנו אמרו שאינו רואה פוגרומים בעין יפה, ושהמשמעת בכוחותיו אינה מילה ריקה. אבל מי יודע? היהודים הם עם זהיר, למוד ניסיון מר. נוסף על כך, אבא סבר שאף אחד מן השלטונות המתחלפים במהירות אינו טוב להם: ״מהלבנים — צנון מר, וגם מהאדומים — לא דבש״.
כעבור כשעתיים התרוקן הכפר למחצה — במחנובקה מחצית התושבים היו יהודים. ראשונים פרצו לכפר כשלושים שודדים רכובים על סוסים, בצעקות רמות ובהנפת שוטים. הם פיזרו את עוברי האורח שנותרו, וכולם הסתתרו בבתיהם. אחר כך נראתה בקצה הרחוב הראשי שיירת פרשים שהתקדמה לאיטה. בראש רכבו שניים, וכל אחד מהם קרא בקצב אחר:
— באטקה מאכנו אסר לשרוף ולבזוז את הכפר מחנובקה, בשל הדמיון לשם משפחתו! אנו מבקשים מן התושבים לחלוק את עודפי המזון לצורכי צבא המהפכה הראשון. גם הסוסים והעגלות יולאמו. על בעלי מלאכה במקצועות השונים, ובייחוד על הנפחים, להתאסף ליד המפקדה הזמנית של הצבא. כולם לגיוס מרצון!
שעה לאחר כניסתם לכפר תלו אנשי מאכנו על אחד הבתים שברחוב הראשי דגל שחור ועליו הכתובת ״תמיד עם המדוכאים נגד המדכאים!״, וכרזה בכתב יד ובה קריאות שחלקן כבר הושמעו. ואכן, בכפר לא הוצת אף בית. משלא ראו עשן, היו היהודים שהסתתרו ביער אובדי עצות וניסו לנחש את תוכניותיהם של אנשי מאכנו. יוסף החליט לצאת לסיור גישוש. כמובן, בלי לשאול את אביו. ברור שבשום פנים לא היו מרשים לו ללכת. יוסף מישש מבעד למעיל הפרווה ולאפודה את שקיק האוצרות, שנסך בו אומץ, חמק בלי שיבחינו בו מאחורי העגלות והלך לעבר הכפר. בחורף מחשיך מוקדם. בחשכה לא בלט מעיל הפרווה השחור הקטן שלו על רקע גזעי העצים.
נדמה היה שהכפר שקט. הכלבים, שסיימו את חילופי הנביחות של הערב, הלכו והשתתקו. בבתים דלק אור חם. לא, לא בכל הבתים — בבתי היהודים, ככל שיכול היה יוסף לשפוט משולי היער, עדיין היה חשוך. הוא עמד מתחת לעץ והתבונן. נדמה היה שאין שום זכר לאנשי מאכנו.
לפתע נלחץ דבר מה קשה אל גבו, מתחת לשכמה.
— ידיים למעלה, ילדון.
כשפנה לאחור, ראה יוסף גבר לא מוכר במעיל פרווה קצר, ועליו סרט שחור הקשור בקשר פרפר, ובידו רובה.
״איש מאכנו!״ חשב יוסף דווקא ברגע הלא מתאים. ״אז ככה הם נראים!״
— מה אתה מנסה לראות פה, אה?
— שום דבר, אדון הקצין!
— אתה משקר! אתה מסתובב פה כבר רבע שעה! נו, אחורה — פנה! קדימה — צעד!
קנה הרובה דחף אותו קדימה, ויוסף הלך במשך כמה דקות אל עומק היער. ניסיונותיו להסתובב ולפתוח בדברים הסתיימו במכה קלה בראשו בקת הרובה. יוסף מעד, אבל אחר כך המשיך ללכת בשתיקה. מחשבותיו התערבלו, אבל בינתיים לא הרשה לעצמו להיכנס לפאניקה.
— פה תעמוד!
— אדון הקצין! באמת לא ניסיתי לראות שום דבר! הבית שלי שם, אני ממחנובקה! אני מקומי.
— מספיק דיבורים! אני אחסל אותך, ואחר כך אברר את הפרטים!
האיש כיוון בשלווה. יוסף עצם את עיניו והחל לומר בלבו ״שמע ישראל…״. במחשבתו כבר נפרד מאביו ומאימו, ביקש את סליחתם על שיצא על דעת עצמו ונישק אותם בחום. דמעות עלו בעיניו. האם באמת לא יראה אותם עוד?! יוסף פרץ בבכי בקול רם, כשהבין שחייו יסתיימו כאן.
הירייה לא באה, נשמע רק קליק יבש. ושקט. יוסף פקח את עיניו בהפתעה. האיש עמד מולו ובחן את נשקו.
— מוזר, — אמר, — עד עכשיו היא מעולם לא סירבה לירות.
יוסף הבין שזו ההזדמנות שלו.
— אדון הקצין, אני באמת ממחנובקה. עזבנו כי חשבנו שמאכנו עורך פוגרומים כמו האחרים. אבל הרי זה לא כך. ראיתי את הבית שלנו, הוא שלם. אדוני, הרי בטח אסור לך להרוג סתם כך, אתה צריך לקחת אותי למפקד, לברר את העניין. ובכפר כל כלב מכיר אותי.
שום תשובה.
— אדוני, יש לי כסף. אני יכול לפדות את עצמי!
האיש הרים את ראשו.
— כמה?
— שלושים רובל בזהב.
— מממ… טוב, תן הנה. ממילא לא מוציאים להורג בירייה פעמיים. ושלא תעז לצייץ; תוציא הגה — אמצא אותך גם מתחת לאדמה.
יוסף פתח בזריזות את מעיל הפרווה ואת האפודה, הסיר מצווארו את השרוך עם השקיק והניח את חסכונותיו בידו הכהה והמיובלת של האיש. האיש צרר את הכסף בחגורתו, ובלי להביט לאחור הלך לעבר הכפר. ואילו יוסף עמד עוד מעט והתאושש. רק עכשיו השיגה אותו כל אימת מה שעבר עליו, הציפה אותו ושיתקה אותו, אבל הכפור של דצמבר חילץ את הנער מקיפאונו. הוא נתקף היסטריה מרוב הקלה. צוחק ובוכה, רץ בחזרה אל משפחתו כדי לספר על מה שקרה. תוך כדי ריצה הודה לקדוש ברוך הוא על הצלתו הניסית, על החיים שניתנו לו.