האיסור לבייש ולהעליב (הלבנת פנים)
2. אחת ממצוות התורה מחייבת אדם להזהיר את חברו מבעוד מועד מפני עבירה שהוא עלול לעבור (ראו ויקרא 19:17). אבל לא תמיד דבריכם יתקבלו בהבנה ובשלווה, ולעיתים התוכחה תעורר תחושת בושה עזה, במיוחד אם הדברים נאמרים בנוכחות אחרים. לפיכך, אם ברצונכם להזהיר את חברכם ולעצור אותו, עליכם לשוחח איתו ביחידות ולהשתדל שלא לפגוע בו כלל.
3. אבל יש יוצא מן הכלל. כאשר עוברים על מצוות שאינן קשורות במישרין ליחסים שבין בני אדם (כגון האיסורים לגנוב, לרכל, לנקום…), לאחר שהזהירו את האדם ביחידות והוא בכל זאת לא תיקן את דרכיו, בית הדין רשאי להתערב. מדובר בכל אותן מצוות המשתייכות לתחום «עבודת הבורא». בעברית מכנים את המצוות האלה «בין אדם למקום», שפירושו המילולי «בין האדם לבורא». בית הדין רשאי לשלוח אל עובר העבירה שליחים, שיהיה מותר להם להוכיח אותו ברבים ואף להשתמש בביטויים חריפים.
****
פעם נכנס החזון איש עם תלמידו לחדר המדרגות של בית אחד. מאחורי דלתה של אחת הדירות נשמעו צעקות: בעל ואישה רבו ביניהם. כששמע זאת, פתח החזון איש בריצה. לאחר שהתרחק מרחק רב, התיישב לנוח. התלמיד הופתע מאוד ורצה להבין מה גרם לרבו לרוץ מהר כל כך.
החזון איש הסדיר מעט את נשימתו והשיב: «זיהיתי את קולו של האיש הזה – הוא מכיר אותי היטב. אילו הוא ראה אותנו והבין ששמעתי הכול, היה לו לא נעים מאוד».
4. אף שמי שמבייש אדם ברבים אינו חייב לשלם לו קנס, זהו בכל זאת חטא גדול.
אם אדם מוכיח את חברו ומבייש אותו ברבים, הרי הוא כאילו שופך את דמו. הרי מרוב בושה אדם מסמיק או מחוויר, והדבר דומה לאיבוד דם. מי שמרבים לעשות מעשים כאלה מאבדים את חלקם בעולם הבא.
5. אמרו חכמים: «מוטב לאדם להשליך את עצמו לכבשן האש מלהלבין את פני חברו». אנו לומדים זאת ממעשה תמר. היא לא גילתה לכולם שיהודה הוא אביו האמיתי של התינוק שלה, אלא רק שלחה כמה חפצים שהיו שייכים לו. אילו לא הודה, היו מוציאים אותה להורג. (כדי לחסוך מאדם עלבון ברבים, אסור לעבור על דין תורה. אבל כדי להציל ממוות, מותר להרוג את מי שעלול לרצוח, וכן לעבור על הלכות שבת. בספר «בניין ציון» מובאת דעה שלפיה, אם כופים עליכם להשפיל ולבייש ברבים ילד ישן, שיגלה את כל מה שקרה רק כשיתעורר משנתו, עליכם לסרב לכך גם אם מאיימים עליכם במוות. אף שדעה זו לא התקבלה להלכה, היא בכל זאת פוקחת את עינינו ומבהירה עד כמה חמור האיסור שבו מדובר.)
****
בכל שבוע במוצאי שבת היה הרב יהושע לייב דיסקין מוסר שיעור בפרשת השבוע. בחוץ כבר היה חשוך וקר. אחד התלמידים הביא מים רותחים, כוסות וסוכר. הרב דיסקין היה חלש מאוד, ומאחר שהתלמיד ידע זאת, הוא שם לו בתה כמה כפות סוכר מתוך שקית חדשה. הרב הודה לו והחל לשתות. לפתע הציצה מן המטבח אשת הרב המודאגת ושאלה אם הכול כשורה. «כן, הכול בסדר», הרגיע אותה הרב דיסקין בעודו מסיים לשתות את התה. לאחר שתיית התה לקח תלמיד אחר, הרב דוב בער גרוסברג, את כל הכוסות והעביר אותן למטבח. בהזדמנות זו שאל מדוע הרבנית הייתה כה מודאגת. «נדמה היה לי שבמקום סוכר שמו לרב בטעות מלח, אבל הוא אמר שהכול בסדר. מוזר…»
הרב דוב בער לקח את כוסו של רבו ובה שאריות התה, ולגם מעט כדי לבדוק במה מדובר. פניו התעוותו. «המיסו כאן כמה כפות מלח», ציין הרב גרוסברג. «אוי! – קראה הרבנית, שהבינה הכול, – הרי זה עלול לפגוע בבריאותו של הרב, שגם כך רופפת…» לאחר שהתלמידים הלכו, שאלה את בעלה: «ומה בדבר המצווה לשמור על בריאותך?..» הרב דיסקין השיב בשלווה: «במקרה הזה היא נדחית, שהרי נאמר שמוטב להשליך את עצמך לכבשן האש מלהלבין את פני חברך».