האיסור לפגוע ולגרום צער (אונאת דברים)
20. אסור להפחיד אנשים אחרים, למשל לצעוק בפתאומיות מאחורי גבו של אדם, לקפוץ פתאום מולו בחושך וכדומה. מדברי הרמב״ם עולה שגם מעשים אלה נכללים באיסור ״אונאה״. על מעשים כאלה אין עונש מסוים בבית דין יהודי, אך האדם ייענש משמיים. חובה לספר גם לילדים על האיסור הזה, שהרי ידוע שמשחקי ילדים מובילים לעיתים קרובות למעשים כאלה. (אם בשעה שאדם הפחיד את חברו הוא גם אחז בו או דחף אותו, הוא חייב לשלם קנס כספי).
**** בפורים זרק אבימלך חזיז מהחלון. הוא התגורר בקומה השמינית, ובזמן שהחזיז נפל למטה הספיקה הגברת פדנסקיה לצאת לחצר. כששמעה פיצוץ חזק, היא נבהלה עד כדי כך שנאלצו לפנות אותה לבית החולים במצב של מצוקה נפשית.
כעבור שנים פנה אבימלך לרב וביקש שיעזור לו לתקן את מה שקרה: לעשות תשובה ולקבוע איזה סכום עליו לשלם לנפגעת.
21. כמה מפוסקי ההלכה החשובים סבורים שבמקרה שאדם לועג לחברו ופוגע בו בכל דרך, מותר להשיב לו באותו מטבע, שכן התורה אינה יכולה לאסור על אדם להגן על עצמו בשעה שמכאיבים לו. עם זאת, ראוי לאדם חכם לשמור תמיד על שלוותו ולא להידמות למי שפוגע בו. ידוע שצדיקים רבים השתדלו שלא להגיב כלל להשפלות ולהרחיק את עצמם ככל האפשר מאש הכעס והמריבות.
22. במקרים מסוימים, כשהמורה רואה שהתלמיד אינו מתכונן לשיעורים ואינו שולט בחומר כראוי, מותר לדבר אליו בתקיפות ואף לומר לו דבר פוגע. אך כל זה מותר בתנאי שהתלמיד מסוגל לקבל את ההערות ברוגע ולהתחיל ללמוד ברצינות, והמורה מבקש רק לסייע לו בכך.
אם התלמידים אינם שולטים בחומר בשל מורכבותו, על המורה להתאזר בסבלנות ולחזור איתם על החומר עד שיבינו אותו היטב.
כאשר אב צריך להוכיח את בנו או בני בית אחרים, או להעיר להם, עליו להשתדל גם כן שלא לפגוע בהם ולא לגרום להם צער.
*** תלמידי ישיבת ״עץ חיים״, בני שלוש עשרה, היו אמורים להיבחן בתלמוד אצל הרב הנודע איסר זלמן מלצר. התלמידים ניגשו אליו בזה אחר זה.
אחד התלמידים השיב תשובה שגויה לשאלה, ואז אמר הרב מלצר: ״ודאי התכוונת לכך…״. התלמיד הניד בראשו לשלילה וחזר על עמדתו, כשהוא מבהיר כיצד הוא מבין את הקטע. הרב ניסה שוב לעזור לו לתקן את המצב והציע דרך נוספת לקריאת הקטע, אך הילד עמד על שלו. כך נמשך הדבר עשר דקות. לפתע התנצל הרב מלצר ואמר שעליו לצאת לזמן מה. הוא יצא והחל להתהלך במסדרון, כשהוא חוזר ואומר לעצמו: ״המצווה לכבד את הזולת נוגעת גם לילדים קטנים!״ כעבור כמה דקות חזר לכיתה ושוב החל להסביר לתלמידים ברוגע את אותו הקטע.
**** בילדותו למד מקס בתלמוד תורה. עד היום הוא זוכר בעל פה כמה מסכתות, אף שעזב את אורח החיים היהודי המסורתי ואף התחתן עם אישה שאינה יהודייה.
ואיך הכול התחיל? פעם נעלמו חפצים לאחד התלמידים, ומשום מה חשד המורה דווקא במקס (שאז עוד נקרא משה) בגנבה. הוא האשים אותו בגנבה לעיני כל התלמידים. לילד היה קשה מאוד, אך הוא היה בטוח שהוריו יוכלו לברר את העניין ולעזור לו. אלא שאז קרה דבר בלתי צפוי. אביו התייחס ברצינות לחשדותיו של המורה והתנפל על בנו.
— איך יכולת להמיט חרפה על כל המשפחה שלנו! — צעק. — עכשיו אעניש אותך כהוגן, כדי שלא תעז לעשות דבר כזה שוב!
זו הייתה מכה קשה למשה. הוא ישן רע, איבד את התיאבון ולא הצליח להתרכז בשיעורים. הדבר הוביל לציונים נמוכים, ובהמשך — לאובדן כל עניין בלימודים. הנורא מכול היה שמשה הפסיק לכבד את עצמו. בהדרגה התוודע לנערים אחרים שכמוהו הרגישו ״כישלונות״ מסיבות שונות. הוא החל להסתובב איתם, להתבטל ולעשות מעשי שטות. הם הרגישו דחויים, והתחושה הזאת הולידה בליבם שנאה כלפי הסובבים אותם. ובכל זאת, למרות מצבם ה״חופשי״ החדש, הם כלל לא הרגישו מאושרים.
משה עבר לבית ספר אחר (שאינו דתי), אך גם משם נאלצו לסלק אותו לאחר כמה תעלולים. הוא שינה את שמו והסיר את הכיפה.
היום מקס כבר אדם מבוגר, וכמובן הוא אחראי למעשיו. אבל האחריות לרבות מעבירותיו מוטלת לא רק עליו אלא גם על המורה שלו, מפני שדווקא בגלל אותה פגיעה הידרדר משה למצבו הנוכחי.