הרבנית לאה גנס
היום נדבר על אמונה. בתהילים (116:10) כתוב: «האמנתי כי אדבר…». יש דברים שצריך לדבר עליהם שוב ושוב. קודם כול נבהיר כמה דברים לעצמנו, ואחר כך נדבר על הדרך להנחיל אמונה לילדים.
העולם הזה הוא עולם של הסתר (עולם – עולם – מהמילה העלם, "הסתרה"). אופן הנהגתו של הקב״ה בעולם הזה הוא הנהגה נסתרת, ומהות המתרחש נסתרת מאיתנו. כלומר, אנחנו רואים אירועים שונים שאיננו מבינים, ונתקלים בדברים שונים שאינם ברורים לנו. נותרות לנו שאלות, והפליאה הולכת ומצטברת. האדם שואל בעל כורחו: למה זה קרה לי? על מה? בכלל זה השאלות הקשורות ל"צדיק ורע לו" ול"רשע וטוב לו". איך ייתכן שמי שנוהג בצדקות חייו קשים, ואילו מי שעושה מעשי רשע חי בטוב ומתענג בעולם הזה? כל זה נובע מכך שהקב״ה מסתיר מאיתנו את מהות מעשיו.
קודם כול, השאלה "למה?" אינה במקומה. זו בכלל לא השאלה הנכונה. אנחנו יודעים שהקב״ה הוא אבינו. «הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט; אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא» (דברים, 32:4). אנחנו יודעים בוודאות שהוא אינו עושה מעשים שאינם ישרים. אך אם הדבר אינו ברור מיד ואינו נראה במבט ראשון – הרי זה מפני שכך טבעו של העולם הזה, עולם ההסתר.
החפץ חיים מסביר זאת באמצעות משל. אדם זר הגיע לבית הכנסת בשבת, בשעה שחילקו עליות – קריאות לעלות לתורה. הוא מסתכל ואינו מבין מה קורה. לדעתו צריך לקרוא לכולם לפי הסדר. למשל, תחילה עולים לתורה היושבים בשורה הקדמית מימין, בשבת הבאה – היושבים בשורה הקדמית משמאל, וכך עד סוף השורות. הכול בקפדנות לפי שיטה – ברור ומובן. אבל הוא רואה דברים משונים. תחילה הגבאי קורא לצעיר מן השורה הקדמית מימין, אחר כך פתאום לאדם מבוגר מן השורה האחורית משמאל, ואז למישהו מן המרכז. הזר מתפלא, משום שאינו רואה כאן שום היגיון. לאחר התפילה הוא ניגש לגבאי ואומר: «סלח לי שאני מתערב, אבל בבקשה הסבר לי את סדר העליות לתורה בבית הכנסת שלכם. אינני רואה שום היגיון בחלוקה הזאת!» הגבאי עונה: «זה משום שאתה אורח כאן, זר. לכן אינך מבין דבר. מתפללי בית הכנסת הזה מכירים את האנשים האלה כמוני, ויודעים מדוע אני קורא דווקא להם. הצעיר הזה מן השורה הקדמית מימין נעשה אב, ולכן קראתי לו. ולאדם המבוגר מן השורה האחורית משמאל יש היום יארצייט (יום השנה לפטירת קרוב משפחה), ולכן קראתי לו אחר כך. והעולה השלישי הוא חתן. לכל עלייה לתורה יש סיבה מיוחדת. כולנו יודעים במה מדובר, אבל אתה, הזר, לא יכולת לדעת זאת, ולכן נדמה היה לך שאין כאן שום היגיון».
כולנו בעולם הזה דומים לאורחים, לזרים. הגענו לכאן בפרק זמן מסוים, בלי לדעת מה קדם לנו ומה עתיד לבוא. איננו מבינים את התנהגותו של ה"גבאי", ואיננו רואים היגיון במתרחש. מה שאנחנו רואים נראה לנו חסר קשר וחסר משמעות. הראייה שלנו חלקית, אלה רק "עיניו של זר". אבל אילו יכולנו לראות הכול מנקודת מבטו של הקב״ה, שרואה את כל הסיבות, היה מתברר מיד שהכול כפוף לשיטה מסוימת.
החפץ חיים מביא משל נוסף באותו עניין. במסכת שבת (55 ע״א) כתוב: «חותמו של הקב״ה – אמת». חותם הוא בעצם חתימה. בעבר, במקום לחתום על מסמכים, היה אדם יכול להטביע בהם את חותמו. אם מרימים את החותם ומביטים בו מלמטה, רואים את האותיות הפוכות, בכיוון ההפוך. רק במאמץ אפשר להבין מה כתוב שם. אבל כשהאותיות מוטבעות על הנייר, כל אחד יכול לקרוא אותן בלי מאמץ מיוחד – הכול ישר וברור. כשאנחנו מביטים מלמטה למעלה על המתרחש – איננו יכולים לפענח את חותמו של הקב״ה. אבל כשהאותיות מוטבעות, כלומר אם מביטים מלמעלה למטה, מתברר שזו אמת. כל מה שהקב״ה עושה הוא אמת, אלא שאיננו יודעים לקרוא אותה.
נביא דוגמה נוספת. אם ניקח גובלן מרהיב ונתבונן בו, נראה בצדו הקדמי את עבודתו של האומן: תפרים ישרים וחלקים, תמונה על בד. אבל אם נהפוך אותו עכשיו, מה נראה? קשרים קטנים. המון קשרים קטנים ומכוערים בצד האחורי. הקב״ה רוקם עבורנו את גובלן חיינו. אבל אנחנו, שנמצאים למטה, רואים רק את הקשרים בצדה האחורי של הרקמה. אולם כשנגיע לעולם האמת ונזכה לראות את חיינו מלמעלה, נוכל להעריך את המורכבות ואת היופי של עבודת האומן. וכל נקודה קשה, כל קשר קטן, יתגלו כתחילתו של חלק חדש בציור המופלא.
אני רוצה לספר על מקרה אחד. גברת חיה מילצקי, בתו של אחד המגידים המפורסמים — הרב שלום שבדרון, הייתה חולה במשך שלוש שנים במחלה נוראה. היא נפטרה לא מזמן, לפני שנתיים. אני זוכרת את ראש השנה הראשון אחרי שנודע לה על מחלתה. התלבטתי אם ללכת לבקר אותה או לא. היא קרובת משפחה רחוקה שלי, ונוסף על כך כבר שנים רבות הייתה אלמנה וחיה לבדה. היא גידלה את ילדיה והשיאה אותם לבדה. הכרנו, אך אי אפשר היה לקרוא לכך היכרות קרובה. לכן התלבטתי אם כדאי לבוא, לא רציתי להפריע לה. מצד שני, רציתי מאוד לבוא ולחזק אותה. בסוף ראש השנה חזרנו בתי ואני הביתה מבית הכנסת, ודרכנו עברה ליד ביתה של חיה. פתאום החלטתי לעלות אליה, ונכנסנו יחד, בתי ואני. חיה ישבה על כיסא, והייתה לה צורה כלשהי של המחלה שבה כל השרירים כואבים. רציתי לאחוז בידה ולאחל לה "שנה טובה", אבל היא ביקשה שלא אגע בה, משום שמגע הכאיב לה מאוד. איחלתי לה החלמה מהירה ואמרתי שהקב״ה בוודאי יעזור. היא ענתה: «את יודעת מה זה? אבא שלי נתן לי זריקה. הוא החליט שעכשיו אני זקוקה לזריקה. כמובן, כואב לי. אבל מה אוכל לומר? שהזריקה הזאת לא הייתה טובה בשבילי? אם אבא שלי, שאוהב אותי יותר מכולם בעולם והוא הרחום מכול, החליט שאני צריכה זריקה, הרי שהזריקה הזאת אינה יכולה להזיק לי! היא מועילה לי. אני יכולה לצעוק כשכואב לי, אבל אני יודעת שזה בא מאבא אוהב, ורק לטובה».
היא הייתה אישה כה כנה, שאי אפשר לומר שדבריה לא שיקפו את מה שהיה בלבה. אם היא אמרה כך, סימן שכך חשבה וכך הרגישה. בסופו של דבר יצא שבאתי לחזק אותה, והיא זו שחיזקה אותי. במשך כמה שנים ביקרתי אצלה מדי שבת. היו לה רגעים קשים יותר, תשישות, אבל היא מעולם לא איבדה את האמונה. גם כשכאב לה עד בלי נשוא והיא אמרה: «מה זה? מה יהיה איתי?!», היא לא איבדה את אמונתה שהייסורים האלה באים מאב אוהב, שלא יפגע בה.
יש סיפורים רבים על כך שתנא מסוים (חכם מתקופת המשנה) ביקש שיתגלה אליו אליהו הנביא ויראה לו באילו דרכים נסתרות ה׳ מנהיג את העולם. אליהו הסכים בתנאי אחד: לא לשאול שאלות. יקרו דברים מוזרים רבים, אבל אסור לשאול מה הם ולמה הם קורים. ברגע שנשאלת שאלה, אליהו הנביא נעלם. יש מקרים דומים רבים בתלמוד, שבהם חכמים ליוו את אליהו הנביא בדרכו, התרחשו דברים מוזרים, והם לא עמדו בכך — ושאלו שאלות.
אחד המקרים המובאים בגמרא התרחש בביתם של עניים, שהייתה להם רק פרה אחת. הם קיבלו את החכם הזה ואת אליהו הנביא, אירחו אותם והגישו לשולחנם את הטוב ביותר שהיה להם. וכאשר האורחים יצאו מן הבית, אליהו התפלל שהפרה של האנשים האלה תמות.
בפעם אחרת הם הגיעו לביתו של עשיר, אבל לא הכניסו אותם לבית, גירשו אותם ונתנו להם שאריות מזון כלשהן. ואז אליהו הנביא התפלל שהבית הזה לעולם לא ייהרס. בהמשך היו עוד כמה מקרים.
לבסוף, החכם שליווה את אליהו כבר לא היה יכול להתאפק, וביקש שיסביר לו את התנהגותו המוזרה של הנביא. אליהו הזהיר שאם יענה על השאלה, החכם לא יוכל להמשיך ללוות אותו. החכם היה מוכן להסכים לכל דבר, ובלבד שיקבל תשובה לשאלתו. אז הסביר לו אליהו את הדברים בזה אחר זה. בביתם של העניים הוא ידע שנגזר על בעלת הבית למות בתוך שנה — והוא התפלל שהפרה תמות במקומה. ובביתו של העשיר היה מוסתר בקירות אוצר גדול, ולכן התפלל שהבית הזה לא ייהרס ושהעשיר לא יזכה באוצר. וכך הסביר את כל האירועים: הכול מחושב, הכול למעשה מובן ויש לו משמעות.
כך גם אצלנו — אנחנו רואים רק את מה שנגיש לנו, ועל סמך זה מסיקים מסקנות. יש לנו ניסיון חיים ואמונות משלנו. אבל גם אם נשתמש בכל המשאבים השכליים שלנו, לא נוכל להבין את התמונה במלואה עד שמישהו שמכיר אותה יגלה לנו אותה.
כל זה נגע לנו, המבוגרים. עכשיו נעבור לילדים.
ילדים, גם כאלה שכבר גדלו מעט, נקלעים לעיתים קרובות למצבים שבהם אינם מבינים את המתרחש. יש להם שאלות רבות והתלבטויות. יש דברים שהם פשוט עדיין אינם מסוגלים לתפוס. עם שאלותיהם הם פונים בדרך כלל להורים. לכן עלינו להיות אלה שנותנים תשובות ומבהירים את הבעיות.
נניח שיש ילדה אחת. היא לומדת בשקדנות רבה, מתכוננת היטב לפני כל מבחן, מכינה את כל שיעורי הבית, מתמידה ומעמיקה. סמוך למבחן היא מבטלת את כל הפעילויות שתכננה, מתיישבת וחוזרת שוב על הכול. בבוקר היא הולכת למבחן ו… מקבלת בקושי 80 («ארבע»). היא חוזרת לאמא בדמעות ושואלת: «איך זה ייתכן? יש לי חברה שנולדה מחוננת מאוד. היא רק מציצה פעם אחת במחברת — וכבר יודעת הכול. היא לא מקדישה ללימודים כל כך הרבה זמן, מבריזה משיעורים, לא מתייחסת לשיעורי הבית, מפטפטת ולא מקשיבה בשיעורים, משתתפת בכל הפעילויות וערבי הבידור — ומקבלת 100 («חמש»)! היא זוכה להערכה מהמורים ומחברותיה לכיתה. ואני…». אמא צריכה להיות מוכנה לשאלות כאלה.
ילדים משווים את עצמם לאחרים לעיתים קרובות. למה יש כאלה שיכולים להרשות לעצמם לצאת לחופשה כמה פעמים בשנה, ואחרים צריכים לתכנן היטב את הנסיעה היחידה שלהם בחופשת הלימודים? למה הם אוכלים בארוחת הצהריים את מה שאנחנו אוכלים רק בשבת? למה את מה שהם קונים פעם בחודש אנחנו יכולים להרשות לעצמנו רק פעם בשנה? שאלות כאלה של «למה?» אפשר לשאול בלי סוף.
לפעמים נולד במשפחה «ילד מיוחד». ואז כל אחד שואל למה דווקא בחלקו נפל גורל כזה. הילדים שואלים על מה ולמה קיבלו אח כזה — מתביישים לצאת איתו לרחוב. למה עליי להתמודד עם לעג הסובבים? גם המבוגרים שואלים את עצמם למה דווקא אצלם, ולא במשפחה אחרת, נולד ילד כזה. לפעמים אפילו הילד ה«מיוחד» עצמו שואל למה הוא כזה. יש לי אחיינית שנולדה עם מום מסוים — חסרות לה אצבעות בידיים, ושרירי הפנים שלה אינם מתכווצים — היא אינה יכולה לחייך. היא שואלת את עצמה כל הזמן: «למה אני»? למה אני צריכה להתמודד עם כל זה?
מהי אפוא התשובה לשאלות האלה? הרי הן תמיד יהיו קיימות בעולם ההסתר הזה.
אני חושבת שאצל ילד קטן התשובות לשאלות האלה טמונות בילדות. כבר מן ההתחלה צריך להסביר לו מקרים פשוטים מנקודת מבט של אמונה.
למשל, משפחה התכוננה לצאת לאירוע חגיגי כלשהו. כולם היו מוכנים בזמן ויצאו מוקדם. הם נכנסו למכונית או עלו לאוטובוס ונסעו. ופתאום — תאונה בכביש, פקק, הם עמדו בו כמה שעות וכמובן איחרו לאירוע. הילד מאוכזב כל כך. הוא שואל את אמא: למה?
הדבר הראשון שעליו לשמוע בתשובה לשאלתו הוא: «הכול לטובה». אלה המילים שהילד צריך לגדול איתן. הכול לטובה. אילו היינו אמורים להיות באירוע הזה, היינו שם. למה התאונה הזאת התרחשה דווקא היום, דווקא עכשיו, דווקא כאן, שלא לדבר על מי שנקלעו לתאונה הזאת?.. איננו יודעים מהם חשבונות שמים. אנחנו יודעים רק שאילו היה רצונו של הקב״ה שנהיה באירוע הזה, היינו שם. אם הוא עיכב אותנו, סימן שהיו לו סיבות לכך, שאותן אנחנו יכולים לנסות לנחש, לנסות להבין, אבל אלה יהיו רק השערות שלנו.
כשהילד שומע את דברינו, באותו רגע קשה לו לקבל זאת. הוא בוכה ומתקומם. אבל הוא זוכר את זה. והוא זוכר גם את התגובה של אמא. אם יראה שגם היא מתקוממת ומתרעמת בליבה, היא יכולה לומר עשר פעמים שהכול לטובה, אבל הוא לא יאמין לה. בתוך אמא צריכה להיות אמונה שהכול אכן לטובה. אם אמא מדברת בטלפון, וחושבת שהילד אינו שומע, ואומרת: «אוף! כמה זה מרגיז! התכוונתי להגיע בזמן לפגישה עסקית, אבל האוטובוס נתקע בפקק ואיחרתי!» אלה יכולים להיות מקרים שונים בחיים: הפסדים כספיים, תוכניות שהשתבשו, צרות אישיות — כל זה מתרחש לנגד עיני הילד, גם אם איננו מבחינים בו. אם ההורים באמת מתייחסים לאירוע שהתרחש בהתקוממות ובחוסר שביעות רצון, המילים על אמונה לא ישכנעו את הילד — הוא ירגיש שחסרה בנו אמונה.
ככל שנאמר ונחזור יותר (מכל הלב!) על כך שהכול מאת הקב״ה, שהכול לטובה, שהוא אינו מזמן לנו אירועים מתוך כוונה לפגוע בנו — כך הילד יפנים זאת עמוק יותר, גם אם לא יבין מיד. כשיגדל, הדבר יהפוך גם לדרך ההתנהגות שלו. ילדים שהוריהם הגיבו לכל האירועים מתוך הבנה בכל מצב ש«הכול לטובה», זוכרים הן את המצבים האלה והן את תגובת ההורים שהרשימה אותם. בהדרגה הפכה פרשנות זו של האירועים להבנה שאכן כך הם הדברים, ולתפיסת העולם האישית של הילד.
אי אפשר שלא לסטות כאן מעט מן הנושא, ככל שהדבר מצוי בגבולות הבנתנו, ולהביא את דברי הרמב״ן בנוגע לילדים שנולדו עם מחלות או פגיעות מולדות. איננו מדברים כאן על שכר ועונש, אלא רק ננסה לגעת בנושא הזה. הרמב״ן אומר שבמקרים רבים הדבר קשור לסוד הגלגול, גלגול הנשמות. התינוק הזה עדיין לא הספיק לחטוא — לא מגיע לו עונש. אבל נשמתו מתקנת כך את חטאה מחיים קודמים. החפץ חיים אומר שאם ילד נולד בלי איבר כלשהו, פירוש הדבר שבגלגול הקודם הוא חטא באמצעות אותו איבר. כשהנשמה עלתה לשמים, לפני לידתה הנוכחית היא ביקשה שלא יהיה לה האיבר הזה ולא יהיו לה הניסיונות הקשורים בו — כדי שלא תחטא שוב. עלינו רק לזכור זאת; אין נדרשים מאיתנו מעשים כלשהם בעניין, אלא רק להיות זהירים. אבל איננו יכולים לעשות חשבונות ולומר למי מגיע מה ועל מה — הדברים האלה מעבר להבנתנו, הם מן העולמות העליונים.
יש סיפור על זוג שבמשך שנים רבות לא היו לו ילדים, ולבסוף נולד להם ילד. אבל כעבור 6 חודשים הוא נפטר. אמו האומללה לא הצליחה להתנחם — היא בכתה ובכתה. הם פנו עם המקרה הזה לגדול בתורה ולצדיק — לשאול על מה ולמה בא עליהם אסון כזה. בתשובתו הסביר להם החכם שהילד היה גלגול של צדיק, שחסרו לו שישה חודשים של גדילה אצל אם יהודייה. נשמתו הגבוהה הייתה זקוקה לתיקון הזה. ואמו של התינוק שנולד נבחרה להיות אותה אם יהודייה שתעזור לנשמה להשלים את ייעודה. סיפורים כאלה מלמדים אותנו שאילו ידענו את הסיבות למתרחש, את כוונתו של מי שמתכנן את אירועי העולם הזה, לא היו נשארות לנו שאלות — ההיגיון היה ברור כשמש.
בפרקי אבות (4:17) כתוב: «יפה שעה אחת של קורת רוח (הנאה חולפת) בעולם הבא מכל חיי (כל ההנאות) העולם הזה». הרב דסלר מפרש שאם נחבר את כל ההנאות של כל הברואים בעולם הזה (כלומר, ההנאות מוכפלות בכל שוכני העולם) — כל זה יהיה פחות ממעט מזעיר של קורת רוח (אפילו לא הנאה) בעולם הבא. קשה לנו לתאר זאת לעצמנו.
לכן כתוב במסכת קידושין (39 ע״ב): «אין שכר על מצוות בעולם הזה». יש מצוות שעליהן יש שכר מסוים בעולם הזה, אבל אנחנו יודעים שעיקר השכר מחכה לנו בעולם הבא. לכן שאלת «צדיק ורע לו ורשע וטוב לו» קשה כל כך להבנתנו. משה רבנו, שלמה המלך, החכם מכל אדם, וגם אביו דוד המלך, חשבו על כך והרהרו בכך, ובכל זאת לא הגיעו להסבר מקיף. אנחנו רואים שהשאלה הזאת העסיקה את כולם, מקטן ועד גדול. אחת התשובות המקובלות היא ששכר המצווה עצום כל כך, עד שאי אפשר לשלם אותו במטבע קטן כל כך כמו הנאה בעולם הזה. לכן השכר המגיע לצדיקים מחכה להם בעולם הבא — בצורה שיכולה לבטא את גודלו האמיתי. מצד שני, לפי המידה שבה האדם מעריך את המצווה שלו, כך נותנים לו את שכרו. כלומר, אדם שרואה כסבירה למדי תפילה שהתחיל באיחור, כשהוא בולע מילים וממהר — גם שכרו יהיה בלתי מושלם באותה מידה. עד כמה יהיה שונה משכרו של מי שקם מוקדם יותר, במאמץ של רצון יצא מתחת לשמיכה החמה, והתפלל בכוונה ובמתינות, מפני שהתפילה יקרה בעיניו!
אם נצליח להעביר לילדים את הדקויות האלה, והם ישמעו מאיתנו את הדברים האלה שוב ושוב ויראו שדברינו תואמים את מעשינו, הדבר ישריש בהם אמונה. מצד שני, דיבור בלבד לא יעזור, כי הילדים מבחינים היטב בדברים: אפשר לחזור בלי סוף על כך שצריך לומר אמת, אבל אם כשמגיעים למעשה אנחנו עצמנו לפעמים נמנעים מלומר משהו ולפעמים משקרים קצת, הילדים מבינים שאפשר לעקוף את האמת.
וכן כתוב: «ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו. לא יאחר לשונאו, אל פניו ישלם לו» (דברים, 7:10). על אותם מעשים שהם מעין מצוות שהרשעים עושים בעולם הזה, וגם בהתאם למידה שבה הם מעריכים את מצוותיהם, מגיע להם שכר בעולם הזה — אפשר בהחלט לשלם אותו בקנה המידה שהעולם הזה מאפשר. הם מקבלים עושר, כבוד — כל מה שיש לעולם הזה להציע — כדי שלא יישארו להם זכויות לעולם הבא.
בעניין הדוגמה לילדים אני נזכרת בסבתא שלי. הייתה תקופה שבה היא גרה אצלנו בבית. היה לה חדר גדול ומואר באור השמש. אבל כעבור זמן קצר החליטו השכנים בבית שממול להרחיב את ביתם, וכשהעבודות הסתיימו התברר שעכשיו חלונותיהם פונים הישר אל שלנו, ושהם חסמו לגמרי את אור השמש בחדר של סבתא — החדר נעשה אפלולי. אמא שלי התקוממה: «בטח אין להם היתר לדברים כאלה!». וסבתא ענתה לה באידיש: «ירושלים נבנית! ברוך ה׳!» כלומר, למרות חסימת האור, אבק הבנייה והפסולת, סבתא הצליחה לראות כאן את «הכול לטובה» — «ירושלים נבנית».
לילד, ולפעמים גם למבוגר שאינו מכיר את בורא העולם, לא ברור מי נותן שכר ועונש. אבל אם למבוגר קל יותר להשלים עם היעדר המחשה, הילד מוכרח לראות או לדמיין את תוצאות המצוות שקיים, הברכות שבירך והתפילות שהתפלל. הרב יחיאל יעקובסון סיפר שפעם בתו רצתה לאכול סוכרייה בלי לברך עליה. הוא ביקש ממנה להחזיר את הסוכרייה, הניח אותה על קצה השולחן ואמר: «הנה הסוכרייה. היא שלך ומחכה לך. אבל אינך יכולה לאכול אותה בלי ברכה. ברגע שתרצי לברך, תוכלי לקחת אותה». כעבור זמן מה הילדה בירכה בקול ולקחה את הסוכרייה. אז אמר הרב יעקובסון: «עכשיו, אחרי שבירכת, אספר לך מה קרה בשמים. המוני מלאכים נמצאים שם. יש כאלה שאומרים את שירת השבח שלהם לקב״ה פעם ביום, יש — פעם בחודש, ויש — פעם בשנה. ויש גם כאלה שאומרים שירה פעם בחייהם, ואז תפקידם בעולם מסתיים והם מפסיקים להתקיים. פתאום הקב״ה משתיק את כולם. משתררת דממה מוחלטת. את יודעת למה? כי הקב״ה רוצה לשמוע את הברכה שלך. ועכשיו נשמע רק קולה של ילדה קטנה אחת! הקול שלך!». כששמעה את התיאור הזה קראה הילדה: «מהר! אני רוצה עוד משהו כדי לברך!» כמובן, הרב יעקובסון מספר את הכול בצורה דרמטית וחיה עוד יותר, ומוסיף תיאורים של צבא השמים הלקוחים מן המדרשים. סיפורים כאלה עוזרים מאוד לילדים לחוש את כוח ההשפעה של המצוות שהם עצמם מקיימים.
נוסף על כך, גם הדוגמאות הפשוטות ביותר, המראות לילדים שיש להם על מה להודות לקב״ה, מועילות מאוד. אם אנחנו רואים אדם חולה, צריך להפנות את תשומת ליבו של הילד שלנו לכך שהוא בריא ויכול, למשל, לאכול בעצמו — השרירים, הגרון, הקיבה שלו וכן הלאה בריאים. על כך הוא מברך. לפני האכילה — בקשת רשות ליהנות מן הטובות, ואחרי האכילה — הודיה. סביבנו יש דברים רבים שאפשר להפנות אליהם את תשומת ליבו של הילד, כדי שיתעורר בו, ככל האפשר, רצון להודות לה׳ בעצמו.
כולנו «מאמינים בני מאמינים». «מאמינים», כפי שנאמר (שמות, 4:31): «ויאמן העם», «בני מאמינים», כפי שנאמר על אברהם: «והאמין בה׳» (בראשית, 15:6). האמונה שלנו היא הירושה שקיבלנו מאבותינו, יחד עם ניצוץ הקדושה שבנשמה. אבל כדי לעורר אותה, עלינו להתחזק באמונה בעצמנו, וגם לומר לילד ולחזור באוזניו: מה שאבינו שבשמים שולח לנו הוא תמיד לטובה.
הכינה זיסי סקרז׳ינסקיה